געגועים

סיימתי טיפול כבר לפני 4 שנים, אבל אני עדיין לא מצליחה להוציא את המטפל שלי מהראש. אני ממש מתגעגת אליו. הקשר הרישמי שלי איתו מאז שהטיפול הסתיים הוא ברכת שנה טובה בSMS לפני ראש השנה ובימי ההולדת שלי אני מפרגנת לעצמי ומגיעה אליו לשיחה "כמו פעם" (ואז אני משתפת אותו בגעגועי), אבל זה לא מספיק לי. אצלי בלב - אני עדיין משתפת אותו בכל מה שקורה לי עונה לעצמי בשמו, מיעצת לעצמי בשמו אבל כאמור זה לא מספיק לי. אני כל כך מתגעגעת לנוכחותו, לקולו, למבט שלו. אני חולמת עליו ביום ובלילה. שאלתי היא האם זה נורמלי? למה התלות הזו, הרי לי יש חיים משלי, (אני כבר סבתא) לו יש חיים משלו(גם הוא סבא), בזמנו הגעתי לטיפול בתקופת משבר בחיי, יצאתי מזה ואני כבר לא זקוקה לטיפול אז למה אני לא מצליחה לשים את הפרק הזה בחיי בצד? למה האובססיביות הזו? אודה על תגובה לדברי

שלום, אין ספק שאת מתארת היקשרות חזקה מאד למטפל, חזקה מהרגיל. כנראה שאותו מטפל נגע לך כנראה בנקודות מאד רגישות ומילא צרכים וחסכים ישנים, ולכן קשה לך כ"כ להיפרד ממנו. אין ספק שיש שם משהו לא פתור. תוכלי לחזור ולעבד את זה בטיפול, איתו או עם מטפל אחר. או פשוט להמשיך כך עם פגישות דו שנתיות וגעגועים בלב, כשהוא ממשיך ללוות אותך במחשבותייך. ענבל