יעל, ענבל, איילת- השחר /יפעת
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
היי.. יעל יקרה!!! קראתי אתמול את שירייך..קראתי שוב ושוב ושוב...הרגשתי צמרמורות בכל הגוף..נעשה לי "עור ברווז"על הידיים..הרגשתי מחנק בגרון..התרגשתי מאוד..גם כאב מאוד..ו..כן..גם הכמיהות והגעגועים שלי הגיעו לשמיים.. הייתי מוצפת מהשירים באופן שלא הצלחתי לכתוב אפילו אות.. מצטערת מאוד שבחרת להוריד אותם מהפורום השירים מדברים בכזו עוצמה..נוגעים כל כך חזק..כל כך יפים...חבל.. הרגשתי שמאוד מתחברת,מזדהה עם הכאב..הכמיהה..הגעגועים.. יחד עם זאת הרגשתי שאת מדברת אולי על איזשהו זכרון שקיים אצלך ולגביו הכאב ,הכמיהה והגעגועים.. אצלי זה שונה..לי אין איזשהו זכרון..לי מה שיש זה האיו !!!! ולחלל העצום של האין הפנטזיה ממלאה את היש..וואוו יעל ,אין לך מושג כמה,כמה לפנטיה הזו של אמא חמה ואוהבת יש אצלי מקום ..הפנטזיה הזו ממש ממלאה את כל החלל הזה של האין.. יעל, מודה לך שוב על השירים ששלחת ומצטערת על הורדתם... ענבל, שמה לב שהרבה מהכותבות בפורום מדברות על קנאה ותסכול... קנאה במטופלים אחרים שפוגשים בדרך אל או מהקליניקה (והמחשבה על העדפת המטופלת האחרת)..תסכול וכאב על מילים חמות שרוצים שיאמרו ולא נאמרים בקליניקה.. מעניין...האם מתרחש פה בפורום תהליך מקביל ??? איילת-השחר,בבקשה ..את זו יפעת ??? צריכה את המידע הזה..בכדי שאוכל ליצור אצלי רצף ..בשביל השפיות שלי והרגשה שיש כאן קרקע...בבקשה...
דפי, שמחה ש"נהנית" משירי, מצטערת על האין שיש, כן גם ה"אין" הוא קיים, הוא משהו...הוא מודעות לחלל, שאולי בשלב מסוים נוכל להשלים עימו, אבל תמיד נשאף למלא אותו. מה שעצוב זה כמה האין יותר משמעותי ויותר משפיע מהיש...מאחלת שעוד יהיה... לגבי הקנאה- כמו שהבטחתי, רצתי לקרוא את קליין בשנית...(אכן הקנאה חזקה ענבל...). בקיצור, קנאה מסוג זה, שאינה מעוניינת להשמיד את האובייקט כדי לנטרל את הקנאה, אלא הקנאה לאחר, השלישי, נפטרת על ידי כך שמפתחים אמפטיה לשלישי, ולכן לא רוצים להשמידו. לגבי המטופלת האחרת, אני לא מכירה אותה, לכן אין לי אמפטיה כלפיה, כלומר, אני רוצה להשמיד אותה!!! לגבי הפורום, לפחות במקרה שלי, יש לי כל כך הרבה אמפטיה לכל הבנות כאן, ולכן הקנאה שלי והחמדנות כלפי ענבל מתנטרלות...לכן במקרה שלי זה לא בדיוק אותו דבר... אבל אני חושבת שתמיד כאשר יש אובייקט שהוא שופע טוב, הכלה ונתינה, זה באופן טבעי מעורר קנאה וחמדנות כלפיו, גם אצל מבוגרים... זו היתה תשובה כל כך שכלית, לא הבעתי כאן כמעט רגש, אני קצת בהגנות מאניות בעקבות מזג האוויר הנאה, אז אני אנסה ל"התחבר"- דפי- הלוואי וגם המטפלת שלי וגם ענבל היו רק בשבילי, כל הזמן, מתי שאני צריכה אותן. והלוואי שהן תמיד יהיו שופעות טוב ואמפטיה ואף פעם לא יבקרו ויאכזבו בתשובות לא מותאמות לבדיוק מה שרציתי לשמוע... הלוואי...ואני חושבת ששתינו, את עם ה"אין", והפנטזיה, ואני עם הזכרונות על אם שהיתה כל כך טובה, שחוויתי אותה עוד לפני הגיל שמתחילים להיות ביקורתיים כלפי ההורים, ושתמיד הקריבה כל כך הרבה למעני, כך שאף פעם לא יכולתי לכעוס עלייה, תמיד נישאר עם הפנטזיה הזאת. ואולי אחרים- שחוו גם את אמא כסובייקט ולא רק כאובייקט, והבינו שגם היא אדם עם מגרעות, קשיים, וצדדים אפלים, אולי אצלם הפנטזיה היא לא כל כך חזקה, כי הם חוו את הדמות הזו (אליה אנחנו כל כך עורגות) בצורה מורכבת ומלאה ולא עשו רק אידיאליזציה לדמות האם...מה לעשות? נדפקנו עם חתיכת פנטזיה שלעולם לא תמומש...אני עדיין מסרבת להשלים עם זה... עדיין מחפשת שיאמצו אותי, אך יחד עם זאת, בגלל שזה כל כך מפחיד ומאיים, כל דמות שעלולה להיות במקום זה עבורי, אני שומרת ממנה מרחק, ולא נותנת לעצמי לקבל את קמצוצי הקרבה והאמהות שאולי יש לה לתת לי... זהו, שיהיה סוף שבוע נעים... יעל (מקווה שהצלחתי לדבר גם מתוך ולא רק על...)
הי דפי, יפעת ענתה לך בדרכה החיננית (שאינה מאפשרת פרסום כמובן) שהיא אינה איילת השחר. נראה לי שבאופן כללי היא לא כ"כ אוהבת שמשווים אותה לאחרות כאן. סופ"ש רגוע, ענבל
הצלחת לדבר מתוך ולתוך. הודעתך ריגשה אותי עד מאד. ענבל
מנהל פורום פסיכותרפיה
