הי,

חשובה לי, יקרה לי, אהובה,ועוד... האם רק נדמה לי שאלו מילים שקל לקבל אותם ממטפל וירטואלי, יותר מאשר שומעים אותם בחדר הטיפול. כן, הייתי רוצה לשמוע אותם,ושוחחנו על זה, אבל זה לא נראה לי בתכנון... לרגע נראה ששני הצדדים ,המטפל כמו גם המטופל, משוחררים יותר במדיה הזו. ואולי, כך את ענבל תמיד. וכאילו להכעיס, דווקא המטפל שלי לא, נוקט בגישות אחרות.... אשמח לתובנות.

אכן, אלה לא מילים שנאמרות לרוב בחדר הטיפול. גם לא אצלי. גם אני תהיתי ביני לבין עצמי מדוע כאן זה מתאפשר יותר. מצד שני, אני לא חושבת שיש לי מטופל אחד שלא יודע שהוא יקר לי או חשוב לי (צריך לשאול אותם, אבל נראה לי ככה..). אולי זה ההיכרות הארוכה, אולי זה המחוות הלא מילוליות שיש בטיפול ושנעדרות מכאן - שמאפשרות למטופל בתהליך טיפולי להרגיש את מה שכאן צריך להגיד. אולי... ענבל

ברגע הראשון, כשקראתי את תגובתך, חשתי הקלה:ככה זה ,זה נורמלי, לא רק אצלי וכו' אולם במחשבה שניה ומעמיקה,נראה היה לי ,שהנקודה המציקה לי, מקורה כנראה בהמשך דברייך. כתבת:"אני לא חושבת שיש לי מטופל שלא יודע שהוא יקר לי..." המחוות הלא מילוליות...מאפשרות...להרגיש את מה שכאן צריך להגיד" ואולי זה לא בדיוק כך?. אולי רק נראה למטפל שהמטופל מרגיש ובטוח ש:"יקר הוא בעיניו?" אולי רק למטפל זה ברור, שהמחוות הבלתי מילוליות מתקבלות אצל המטופל ומתפרשות אצלו כמצופה מצד המטפל? אולי ההנחה הזו מוטעית, ובעטיה נגרם כ"כ הרבה תסכולים בנושא?

הי מיקי ההודעה שלך התחברה לי מאוד עם הפגישה שלי אתמול בערב עם המטפלת, אז חשבתי להוסיף כמה מילים מהצד של המטופלת, אולי זה יכול לתרום ואם זה מפריע אני מתנצלת מראש. אני כותבת די חדשה בפורום אבל קוראת כבר הרבה זמן, והנושא הזה מטריד לא מעט מטופלים. הטיפול שלי התחיל במקום ציבורי ובאופן טבעי היחס היה קצת מרוחק, בהתחלה זה התאים לי מאוד אבל עם הזמן רציתי שנתקרב וזה לא הצליח. לקראת סוף השנה פתאום קרה משהו ואני יחסתי את השינוי לשבירת דיסטנס של סוף טיפול. בשל אילוצים טכניים נפרדנו ,וחזרתי להיות מטופלת באופן פרטי אצל אותה מטפלת כעבור שנה. ואז נושא היחסים ביננו עלה ולהפתעתי הרבה מאוד שמעתי ממנה שהיא אהבה אותי מההתחלה אבל הרגישה שאני לא אאמין לה ושזה לא נכון לטיפול לדבר על זה ולכן היא הסתירה את זה. כמובן שהיא צדקה ,גם שהיא אמרה את זה לא לגמרי האמנתי לה, כשהיא אמרה שאני יקרה לה ישר חשבתי שגם היא יקרה לי (מבחינה כספית...) ואפילו אמרתי לה שהיא אוהבת את כל המטופלים שלה שנשארים לפרק זמן משמעותי(והיא הודתה שזה נכון). דבר נוסף שחשבתי עליו, אם אחרי ששאלת אותו במפורש הוא היה אומר לך שאת יקרה לו היית מאמינה לו? אני במצבים דומים כשהצגתי צורך מסויים והוא סופק לפעמים הרגשתי שזה קורה רק כדי שנוכל לעבור נושא ולהתקדם. אצלי אחרי תקופה קרובה מאוד נכנסנו לסחרור והתרחקנו. אתמול הייתה שוב פגישה שהרגישה ממש ממש קרוב, ונאמרו בה דברים מאוד חמים . הפעם האמנתי לגמרי... בטיפול מעבר לאשיות המטפל ומינו (גברים בדר"כ קצת פחות רגשיים), הגישה הטיפולית, והשלב בטיפול יש עוד גורמים שצריך להתחשב בהם ולא תמיד אנחנו כמטופלים חושבים על הכל. ואם אני אתייחס קצת לדברים הכנים של ענבל ,אני מטופלת ששמה לב לדברים וקוראת בין השורות ובעצם יודעת על המטפלת יותר ממה שהיא מספרת לי באופן מפורש (ככה לפחות נאמר לי), אבל את זה שאני יקרה לה באמת, הצלחתי לפספס.... ולמרות שאני לא גורם מקצועי ,לפי מה שלמדתי מהטיפול שלי קורה בינכם משהו טוב, קרבה יכולה לפעמים לבלבל ולפגוע, והעובדה שאתם מדברים על הנושא זה הישג לא קטן בפני עצמו.זה שהוא לא אומר לך במפורש ,זה לא בהכרח אומר שהוא לא מרגיש ככה. לפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו .גם לי מאוד קשה לחכות בתנאי אי ודאות,אבל טיפול טוב בדר"כ הוא משהו ממש לא קל. אבל שדברים בסוף קורים זה שווה את המאמץ. יצא קצת ארוך מקווה שמשהו מזה ידבר אלייך דנה.

מדוע לא פורסמה תגובתי לדיון שלך עם מיקי בו רשמתי שיש מטפלים אנמים כמו שיש אנשים אנמים וזה לא קשור למסגרת טיפולית כזו או אחרת אלא באדם עצמו. מדוע לא העלית הודעה זו?