לענבל

בא לי להחזיר את התוקפנות כלפייך, אבל אני יעשה את זה בעדינות. אני אתחיל בשאלה הכי משמעותית- האם את מאמינה שאני אמיתית, שאני בן אדם נפרד ממי שמכנה את עצמה יפעת? עכשיו אני אגיד שקצת נפגעתי (עלבון שלא קשור לסבלנות), שאחרי שחשפתי בפנייך כל כך הרבה, נתתי בך אמון, ואת בכלל לא האמנת שאני קיימת. אני חושבת שאת יכולה לתאר לעצמך כיצד אדם דיכאוני עם בעיה בערך העצמי מגיב לערעור שכזה על עצם קיומו...וגם היה לי מאוד קשה לעכל למה גרמתי, כמה פגעתי וכמה הרסתי. אתמול עלו לי תחושות מאוד קשות.ולגבי הצנזורים- העובדה היא שצינזרת הרבה מהודעותיי שלא יועדו ליפעת, גם כאלו שהיו מאוד חיוביות וניסו בסך הכל לנהל דיאלוג עם אחרות כאן... כל מה שקרה כאן בפורום מתקשר באופן הזוי להבנות ותהליכים שאני עוברת עם עצמי בתקופה האחרונה. רציתי לשתף בכמה שורות משני שירים שכתבתי אתמול- 1. "הרים של צרכים, בורות של חסכים, הופכים לסופות, לנהרות גואשים, עוצמה כה הרסנית, משמידה כל חלקה של טוב בעולם, סחבה, שאבה והעיפה את כל מה שקיים, העלימה את כל מה שהטבע ברא, הותירה רק אדמה, לקחה לי את היקר מכל- לקחה לי את אמא". 2."אמא- כל ערכי היה תלוי בך, כל ערכך היה תלוי בי נעלמת, והסביבה נטשה את שתינו, את אינך, ועצם קיומי נותר תלוי ללא וו, צונח אל בורות של חוסר משמעות, וואדיות של חוסר ערך. אמא נעלמת- כנראה איני קיימת". יעל

הי יעל, אני שמחה שכתבת את ההודעה הנוכחית. ההודעה הקודמת שלך תחת הכותרת "התנצלות" היתה סלחנית מדי אפילו בשבילך.. טוב שאת מוציאה קצת כעס. אין לי מילים לנחם על אובדנה של אם, הפוער תהום בנפש. אני חושבת, שהעובדה שאנחנו יכולות כאן שוב ושוב להרוס ולשקם, להרוג ולהקים לתחייה, זה סוג של חוויה אחרת (לא מתיימרת ולא מעזה לומר 'מתקנת' כי היא לא) לאובדן הזה ממש. תודה ששיתפת בשירייך, ענבל

לא ענית לשאלה המשמעותית ביותר ששאלתי... יעל