ענבל-הצילו!!!

ענבל ,הפורום הזה מושך אותי ומפחיד אותי עד מוות בו זמנית!!! הפיצולים..המיילים הדמיוניים הדמויות שלא יודעת האם זו דמות אחת שמפצלת את עצמה כמו אמבה ???ואולי אלו באמת דמויות שונות ??בנות אמיתיות שבאמת נפרדות זו מזו ????ואולי אני השתגעתי כבר ???? אני מרגישה שאין לי קרקע בפורום הזה אבל בו זמנית יש בך משהו שממגנט אותי שוב ושוב בפורום..כל כך רגישה,מכילה ,מרגיעה..לא יודעת ענבל מתחשק לי לבקש ממך שתקחי רק אותי (ואת כל היתר /זו המתפצלת ומפחידה אותי עד אימה ושומטת ממני את הקרקע..אם זה אכן כך...????)תרחיקי ממני לפחות עד שהקרקע תתייצב שוב... ענבל ,את באמת מקסימה !!!

דפי יקרה, איפה היית? כבר דאגתי לך... טוב שכתבת שוב. תקשיבי, עזבי את המציאות. היא לא חשובה כ"כ. בטח לא כאן. אני רוצה לצטט לך לרגע את ויניקוט, החביב עליי ביותר: " התחום של משחק אינו מציאות נפשית פנימית. הוא מחוץ לאדם, אבל אין הוא העולם החיצוני. אל תחום משחק זה מקבץ הילד אובייקטים ותופעות מן המציאות החיצונית, ומשתמש בהם בשירות של מדגם כלשהו, הנגזר ממציאות פנימית או אישית. בלי להזות הלוצינציות, מחצין הילד מדגם של פוטנציאל חלום, ועם מדגם זה הוא חי בתוך מסגרת נבחרת של קטעים מן המציאות החיצונית". אני מנסה, דפי, ליצור כאן איזשהו מרחב ביניים פוטנציאלי שכזה, שיהיה משחקי ומאפשר. את צודקת בתחושתך, שזהו מרחב שברירי מאד. הוא בקלות יכול לקרוס לצד אחד, של מציאות נוקשה וחוסמת כל יצירתיות, או לצד השני של הזיות פסיכוטיות מאיימות ומציפות. לא הייתי רוצה שמשהו מאלה יקרה. אם תוכלי להסתכל על מה שקורה כאן כעל מרחב, או להתייחס למציאות הסובייקטיבית ולא רק לאובייקטיבית, אולי תוכלי לפחד כאן פחות. בכל מקרה, את מוזמנת לכתוב ולהשתמש בשירותיי על פי צרכייך. עם כל הכבוד לחשיבות המשחק, כששואלים ברצינות, אני עונה ברצינות. גם לזה יש כאן מקום. מחכה לשמוע ממך עוד.. ענבל

הי דפי יקרה, בעלת הסגנון הייחודי כל-כך נגעת בדבר קרוב ללבי, ורציתי לשתף אותך בחרדותיי מן הפנים. בהקשר להתרחשויות למקום הזה גם - לעתים אני מוצאת עצמי שוהה בתוך חוויה של עולם, בו לכאורה יש מן זאב זב ריר כזה, ערמומי כזה, מניפולטיבי כזה. מעין חיית יער חשוך ואפל, ששוכבת פסבדו חלשלושה עם מלתעות כריש פעורות, ורק מחכה לו לאפרוח. האפרוח חסר האונים מתפתה בתמימות, ואז הזאב מזנק באחת - פה גדול. ממש כמו שרואים בסרטים מצוירים וקוראים באגדות. האם הזאב כהרף עין יבלע את האפרוח בהנאה, בהתלהבות, ובתחושת ניצחון עלובה שהוא הצליח למשוך באף ולסובב על האצבע? עצוב, שגם אז מצופה מהאפרוח שיכיל רגשית את הזאב, שלא מפסיק להשליך ולהשליך... איו?ם קיומי, כמאי... יצרי... וממש, אבל ממש לא כוחות. האפרוח, הזאב - חלקים. שניהם גם יחד. הזאב הזה, איך הוא עובד? - אם לו אין חיבוק, אזי ישקיע את כל מאודו ומרצו כדי שלא יהיה דבר כזה שנקרא חיבוק בעולם. שלא יהיה רצון בכלל. לאף אחד לא יהיה. הכחדה. הזאב בצרות עינו נמשך למקום של חיבוקים כדי להשחית. האפרוח נמשך כי חם ונעים שם והוא רוצה. ומגיע לו. זו חווייתי הפנימית. יחסי גומלין משתחזרים (כי היה ככה פעם...) והם מודגשים בעיתויים ספציפיים. זו גם אחת מהסיבות בעטיה כואב לי כל-כך - זאב חוטפן פנימי קוטל את החיבוק כלא היה בכל פעם שעולה הכמיהה אליו. מאיין, וגם עובד שעות נוספות להכחשתם של מאוויים ודחפים. זו חרדה עוצמתית מפני רגשות חמדנות וקנאה שבגללה, גם בגללה, אני, למשל, ממעיטה מאד לבקש, או להראות שחסר לי. אפילו בעיני עצמי איני רואה או מזהה רגש. הקול שאולי אני הכי מוקיעה ומתעבת הוא זה שאלוף בלהפוך בין טורף לנטרף. בין מציאות ודמיון. פנים וחוץ. חזק וחלש. טוב ורע, ואפילו בן זכר לנקבה. כשאני שרויה בתוך אותה החרדה, זה פשוט בלתי נסבל, ואז אני מייחלת לכך שתבוא משטרה ותאסור את הזאב. תבודד אותו. לעזאזל אמון... ובכל זאת גרעין יש, אחרת לא הייתי שורדת טיפול... אבל מה קורה כאשר אנחנו חווים את מרחב המעבר כאילו היה חי ממש? מה קורה אם אנחנו לא באמת יכולים לשוב למציאות ולראותה כמקום מוגן יותר? שיהיה ליל מנוחה

הי, חתיכת אומץ יש לך כדי לכתוב כזה תסריט אימה! (ואני הייתי צריכה אומץ כדי לפרסם אותו..) הדבר היחיד שמאיים יותר ממה שתיארת בהודעתך, הוא האפשרות שזאת המציאות שאת חווה.. אם אכן כך הדבר, אני מפנה אותך לתשובתי לדפי למעלה. תקציר שלה: אכן שום דבר אינו בטוח בעולם. חוץ מהרגשות שלנו. אלה יכולים, אכן, להוליך אותנו שולל, לגרום לנו לבחור לא נכון, להטעות, אבל הם עצמם – תמיד אמיתיים. ענבל

דפי יקרה, ואין לי אומץ יקרה גם המילים שלכן נוגעות בי מאוד.. הפחדים שלך, דפי, מוכרים ואם הייתי קלה יותר, או חבקנית טובה, הייתי מחבקת אותך על היכולת שלך לפרוץ כך, לבקש חמימות והגנה וקירבה והרגעה.. שיכסו אותך במיטה עד הצואר וילטפו עד שתרדמי. כמה זה נוגע. לא בטוחה אם זה מרגיע, אבל גם אני מפחדת קצת... לכן אני שותקת ומחכה שיעבור הבלאגן, בתקוה שלא יגע בי. אבל במקביל- עולות גם תחושות אשמה על שלא אמרתי והגנתי, ואולי גם על שדימוי הכסאות התפוסים והחדר הקטן תפס טוב. אולי על גבן של אחרות. לא בטוחה אם יש בכך צורך, אבל סליחה.. אני לא כל כך טובה בלזהות או לא לזהות, רק אומר שאני מרגישה שאתן שלוש נפרדות, ובמקביל מקבלת את העמדה של ענבל. עכשיו אני מרגישה מתחנפת, אבל זה לא זה. אני פשוט מרגישה שזה המוצא היחיד שעשוי להשאיר את כולם בפנים. מקוה. ולך, חברה ותיקה ויקרה- אני בטוחה שממקומות שונים לגמרי, אבל גם לי יש זאב משלי.. אני קוראת לו בתוכי בשם אחר, אבל הוא מעסיק אותי לאחרונה מאוד. נדמה לי שאת יודעת מאיפה שלך מגיע. אני לא בטוחה שאני יודעת מאיפה שלי. הוא יכול להתקיף ללא כל הכנה. לא מזמן עמדתי בתחנת אוטובוס, בהיתי בהשתקפויות של שלולית יפה באמצע הכביש. משום מקום הוא קפץ מאחוריי, לפת לי את העורף, גרר אותי לשלולית והטביע את הראש שלי בתוכה, שוב ושוב. הוא קטן וצנום אבל חזק כמו שד. (ובפעמים אחרות הוא גדול ורחב כתפיים). איך אפשר לדבר עם אנשים, או איתה, או עם עצמי, כשמשום מקום משהו כזה קוטע את חוט המחשבה. זה מטריד ומעסיק. את מרשה שאשאל אותך קצת..? ככה- בין כבש לכבש :-) אני לא לגמרי לא אוהבת את הזאב שלי.. לפעמים הוא מגן עליי אני חושבת.. אני גם לא בטוחה שאני יודעת להגדיר מתי הוא מופיע פתאום.. מה הייתה המחשבה שעלתה בי רגע לפני שהתנפל. זה מעסיק אותי. את חושבת שזה חשוב לברר את מקורו ואת פעולתו בטיפול? זה הכרחי? לפעמים אני חושבת שכן, אבל אני לא מוצאת לזה מילים וכל הנושא הזה מתרוקן אז מתוכן ואני מרגישה שאני חופרת בשטויות לא מובנות ושבעצם אני חיה עם זה בסדר.. וכו' כו'.. האם, מהניסיון שלך, זה הכרחי לפרק ולנתח אותו? אולי אם אעזוב אותו במנוחה הוא ינוח... אני חייבת להודות שממש בלי הכנה מוקדמת, לרגע קטן, לראשונה בחיי, הסתובבתי אליו וניסיתי לדבר איתו. "מספיק, מה אתה רוצה?" שאלתי. הוא לא ענה, כמובן, וזה באמת היה לרגע קצרצר, אבל מעולם לא פניתי אליו בדמיון קודם. אני גוללת לאחור ומגלה כמה הרבה כתבתי (סליחה)... מקוה שאת עוד כאן ותרצי לדבר קצת. (ל.)