היי ענבל
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
היי ענבל, אני כבר כמה דקות מנסה לרשום משהו.. כותבת ומוחקת ..סוגרת את חלון ההודעה..ושוב.. הפעם אני אנסה בכל זאת בלי למחוק .אני קצת מוצפת כרגע אז סליחה מראש אם זה יצא ארוך. הכל מרגיש לי בלגן אחד גדול שלא נגמר. סיימתי את הטיפול שלי לפני חצי שנה.הייתי בדכאון.חשבתי שאין סיבה להמשיך.אין טעם.אני דפוקה מהבסיס וזה לא מאפשר לעשות שינוי.המטפל חשב שכן צריך להמשיך בטיפול למרות הקושי כדי לא להשאיר אותי לבד. אבל בכל זאת עשיתי החלטה שלא וזהו. הרבה זמן מרגישה שאני לא חיה אלא רק שורדת (בקושי),רק נלחמת על כל נשימה . הייתי במקומות מאד קשים ,רציתי למות,אבל לצערי עדיין כאן. עדיין מקווה באיזה שהוא מקום שיהיה בסדר.למרות שיודעת שאין סיכוי בכלל.אני לא יודעת מה צריך לעשות כדי שהמצב ישתפר ? מרגישה שהכל לא נוגע בי,רחוק ממני,עובר לידי,ואני ממשיכה להילחם לא יודעת במה אני נלחמת. דלקת ריאות פקדה אותי אני בבית רוב הזמן במיטה.ואני לא רגילה ככה להיות בחוסר תפקוד,אני יוצאת מדעתי. וכל השבוע אני ממש בדכאון ובחרדות התקשרתי למטפל ..ודיברנו על מה שקורה.. טרם קבענו פגישה אבל סיכמנו שנהיה בקשר ונקבע אם ואיך אחזור למסגרת של טיפול. ענבל,אני מרגישה ממש רע.. חשבתי שזהו.עברתי את זה ,חשבתי שעליתי מהתהומות הנוראיים חשבתי שהתחזקתי .חשבתי שהכל חזר להיות רגיל.חשבתי שאני במקום אחר עכשיו. וזה לא מתאים לי עכשיו הדכאון..התחושות האלה..אין לי מקום להכיל את זה...ומפחדת שהמצב ילך וידרדר..בא לי לבכות מליוני דמעות.. לא מבינה למה הכל מתפרק לי פתאום.. יודעת שזה לא מובן מאליו שהצלחתי לעבור את השנים האחרונות .אם עברתי יש לי הרבה כוחות ..רק שקשה עכשיו לראות את זה.. נ.ב ענבל ,אני קוראת אותך מתחילת דרכך כאן ,תודה על התגובות המבינות והאכפתיות .
שלום חן, את מתארת מצב שבו התפקוד הוא זה שמחזיק אותך "בחיים", מאפשר לשרוד. ברגע שזה נפגע, מופיעה מחלה או משהו, הכל מתמוטט ואת נופלת לתהום. והרי התהום כל הזמן היתה שם.. המצב הזה של קליפה חזקה ובפנים חור אחד גדול, פגיע ביותר לקריסה לתוך החור ברגע שהקליפה נסדקת. בשביל להתחזק באמת, את צריכה להתחיל למלא את החור, לחזור לטיפול. אני יודעת שזה תהליך מדכא, ארוך, מייגע.. האמיני לי, יודעת. אבל המילה הזו שהשתמשת בה, הכלה, היא בדיוק מה שאת צריכה ללמוד לעשות: איך חיים עם תהום, איך מרגיש דיכאון, איך בוכים מיליוני דמעות, איך חולים.. איך עוברים את כל זה (רצוי לא לבד ולכן חשוב הטיפול) ונשארים בחיים. כך מתחזקים באמת, מבפנים. גם המטפל שלך נשמע מבין ואמפתי. שקלי ברצינות לחזור אליו. ענבל
היי ענבל מתנצלת על זה שאני דיכאונית ובכיינית.ממש היטבת לתאר(והתיאור שלך עשה לי צמרמורת ברמה מטורפת) שבתוך הקליפה יש חור גדול אולי אינסופי,אבל הקליפה היא הכרחית כדי לשרוד עד שברגע אחד היא נסדקת ונגמרים הכוחות.הלוואי ויקרה נס והכל יעבור ולא יכאב כמו שכואב עכשיו וזה כואב בעוצמות שאי אפשר להסביר בכלל. ענבל יהיה בסדר בסוף? מקווה שלא רק בסוף כי אני צריכה שעכשיו יהיה.
מנהל פורום פסיכותרפיה
