בבוקרו של יום

בשיחת הבוקר שלי עם המטפלת שלי, בכיתי לה שאני לא מבינה מדוע את נוהגת בי כפי שהינך. מפלה אותי אל מול האחרים, לא מאפשרת לי לעודד חברות אחרות ובכלל לדבר עם אחרים. זה לחלוטין לא דמוקרטי והולך נגד המסגרת שקיימת כאן- פורום שבו אנשים מביעים את מה שעל ליבם (לא בצורה גסה כמובן) והנה את מצנזרת, ממשטרת את ההתנהגות הזו ומתנהגת כמו אותו כוח ריבוני שכולנו כפופים לו. "אני רוצה תשובות!" צעקתי למטפלת שלי, למה ענבל מתנהגת איתי ככה. "אי אפשר יותר", בכיתי למטפלת. המקום הזה משפיע והכוח הוא שרירותי בלי הסבר לרציונל שעומד מאחוריו. אי אפשר להלחם באלימות סמויה שאין לה כתובת. "אני רוצה תשובות!" צעקתי. המטפלת אמרה שתיכנס בעצמה לפורום ותראה מה קורה -אבל היא לא יכולה לדעת מה קורה מאחורי הקלעים- איך את טובחת בהודעות שלי, במילים שלי שנכתבו מהלב ורק רצו בטוב - ליצור דיאלוג. ואז זה מגיע לידי הסלמה, אז אני מתחילה לפרוק זעם ואז רק זה מה שנשאר נכון? שהייתי שלילית. ומה עם זה שהייתי חיובית ובכל זאת טבחת במילים שלי, הוצאת אותן להורג בלי שום הסבר? והנה תיאורית יחסי הכוחות שעליה דיברתי רק כשנכנסת לכאן, הנה התיאוריה מדברת את עצמה כאן. איזה שכרון חושים זה שיש בידיך הכוח אה ענבל?

שותפה לתסכול, מתקשה להמתין לתשובה... צרת רבים חצי נחמה...

הי יפעת, מוכרחה להגיד לך שאני באמת מצטערת בשבילך שזו התחושה שאת מקבלת כאן משום שלפי איך שאני לפחות רואה את הדברים ענבל נותנת לך המון מקום ואפילו מקום מיוחד- והרבה מעבר ממה שהייתי מצפה ממנהל פורום. על הצורך שלך להכלה ללא גבולות אף אחד אף פעם לא יוכל לענות- ובטח שאת לא תוכלי לדרוש אותו בתוך פורום באינטרנט. תכני ההודעות שאת מפרסמת פה הרבה פעמים מאוד קשים ומלאי טענות- ובכל זאת הן עולות ומופיעות. המצוקה שלך מאוד ניכרת אבל לדעתי המשאלה שלך שהן יפתרו כאן היא מופרכת מיסודה. אולי פשוט עצוב לי לראות כמה את לא יכולה לראות את הנתינה ומתמקדת בעיקר בהעדרה. ברמה האופרטיבית הייתי מציעה לך להשקיע בטיפול שלך ולהעלות באופן משמעותי את האינטנסיביות שלו לפחות לתקופת מה- אבל זה בטוח משהו שחשבת עליו ואני לא מחדשת לך הרבה. אני קצת אולי אהמר ואומר כי לדעתי את מסרבת להסתייע באמת אולי בשביל להמשיך ולשאת את דגל הקיפוח כי בתפקיד של הקורבן כנראה יש הרבה כוח- זה מאוד עוזר לסדר את המציאות- יש טובים ויש רעים. ולכן לי נראה שדווקא את מנסה לשמר כך את "יחסי הכוח" שבהם את דנה לא מעט- משום שאת באופן מאוד עקבי לוקחת מונופול על הגדרת המציאות וקובעת קביעות נחרצות אודות האחר. מילות הסיום שלי לך הן לתת לך אולי אומץ קצת להמר בעצמך ולבדוק את השטח לא ממחוזות התאוריה אלא מהחשיפה האמיתית בשטח- ופה יש אזהרה קלה- כי גם בהתנסות בשטח את עלולה לממש את התאוריות הלכה למעשה אם את מגלה אדיקות רבה מדי כלפיהן.

ליפעת, ליעל, ביחד ולחוד (את החזרה של נעמי לכאן עוד לא הספקתי לעכל, עמכן הסליחה..) חשבתי הרבה אם ואיך לכתוב את ההודעה הזו. לענות לכן סוף - סוף על השאלה מדוע אני לא מאפשרת דיאלוג ביניכן כבעבר. יעל, נתת אישור מפורש. יפעת, האם מה שאמרת על התעוזה הוא אישור? היה נדמה לי ששמעתי חיוך דרך הכעס... האמת היא, שכאשר התאפשר לכן דיאלוג כזה, נסחפתן איתו. כתבתן זו לזו, תיחקרתן זו את זו, אימצתן זו את זו.. כ"כ הרבה כתבתן כאן, שהרגשתי שאני צריכה להיכנס לפורום כמה פעמים ביום רק כדי לאשר את הודעותיכן זו לזו. כאילו אני עובדת בשבילכן. סליחה, יותר גרוע, כאילו אני עובדת בשבילך. יפעת, האם אני משתמשת בך או שלהיפך? ואם יחסי כוחות, אז מי פה החזקה? ומי המושפלת? האם יכול להיות שזו שוב העברה נגדית לדמות וירטואלית? פעם שניה??? אתן גם לא מקלות עליי. מיתממות כמו שיות, מתגרות, מתעתעות... בכל פעם שאתן כותבות את העניין הזה של "קיבלתי את התגובות שלך למייל", אני מרגישה ש'עקרון המציאות' צוחק לי בפרצוף.. הוי, פרויד הישן והטוב, נראה אותך מנהל פורום אינטרנטי! וזה עוד כלום לעומת הטיפוסים האחרים שאיתם אני נאלצת להתמודד מאחורי הקלעים. אבל בעצם, במחשבה שניה, איתם יותר קל. חותכת אותם וזהו. מה לי ולהם? לא חייבת להם כלום. אבל איתכן זה בעיה, אתן מבינות? כל אחת לא רק אישיות בפני עצמה, עם השפה שלה, סיפור חייה.. לכל אחת מכן יש כבר קשר אחר איתי, לעזאזל! אז במי מכן לבחור? מי "האמיתית"? על מי מכן לוותר? אז אני מחכה שתבחרו אתן. אולי תתאחדו. אולי אחת תפרוש. בינתיים שומרת עליכן ככה, כל אחת בפני עצמה. אבל הדיאלוג ביניכן הוא יותר מדי בשבילי. באמת. אפילו השרשור הזה ממש. זה יותר מדי קשה. יותר מדי מבלבל. יותר מדי גורם אי נחת. יותר מדי מציף. מסחרר. מטלטל. עושה אי שקט. מביך. להמשיך? ואם זה ככה עבורי, אני לא יכולה לדמיין מה זה עושה לנוכחים כאן, הרגישים כל כך. אז זאת הדרך שלי לאפשר לכן להיות כאן, ולשמור גם על עצמי ועל השאר. אולי זו יומרנות מצידי, אבל אני מאמינה שזה שומר גם עליכן. עלייך. ענבל