חשבי על הכל שוב

אני צריכה לחשוב על הכל. אבל דעי, את גרמת פה עוול. לי. בעוד רצית לתקן "עוול" שאין לי מושג למי הוא נעשה, גרמת לי עוול קשה ביותר. חשבי על זה, לפחות זה.

יפעת, מה אוכל לומר כדי להרגיע את הסערה המתחוללת בנפשך? האם יעזור אם אומר שאת יקרה לי? שהכאב, הפגיעה, האכזבה והכעס שלך חודרים עמוק לליבי? שנוכחותך חשובה לי כאן? האם את זוכרת, יפעת, את התיאור שלך על הנזקקות שלך, על הצורך שלך, שתמיד רב מלהכיל, וגרם לך פעם אחר פעם לחוש מגורשת, ננטשת, פגועה כ"כ? אני מאד מקווה שזה לא ישתחזר פה. ברור לי שמשהו מזה כבר קרה, אבל לא גורשת. אני צריכה את עזרתך כדי שזה גם לא יקרה. כל הטוב שהרגשת כאן עוד נמצא, רק בגבולות אחרים, אולי מהודקים יותר, אולי נוקשים יותר. מקווה שתוכלי לשאת זאת ולהישאר. ענבל

אני אוהבת אותך, עדיין. יחד עם זאת, דברייך השפיעו על הרגשתי בצורה מאוד ברורה וישירה. ללמדך שהמקום הזה, כל כמה שהוא כביכול חלל וירטואלי, יש לו נגיעה אמיתית בלב אלו הלוקחים בו חלק. זהו מקום שבו יכול הפרט לחוש שהוא "בין אנשים", מרחב ציבורי, תיאטרון של זהויות, בתוכו מתגבשים להם קשרים משמעותיים ותחושת שייכות. לא נותר אלא להיזהר במקום כזה ולקחת בו אחריות כפולה כמנהלת. דברייך בבוקר שאחרי, אכן הרגיעו וניחמו, אך למרות הכל אני עדיין מסויגת לאורם - כאילו גם בהם טמון כוח מצמית ולו בפתיינות שהם משדרים. אני רוצה לחשוב על הדברים, אם אני יכולה להתמודד עם אלימות כזו, במסגרתה קובע האחר אלו מחשבות שלי ראויות ואלו לאו. תודה ולילה טוב.

שוב עוברת על הגבולות שהצבתי לעצמי, להתכתב רק עם ענבל כדי לא להציף את הפורום בשם שלי. אבל הייתי חייבת להתייחס. אני מאוד מאוד עצובה שזהו מצבך כרגע. הלוואי והיתה לי דרך לעזור. אני כל כך מבינה את תחושותייך. חייבת לצאת מהבית אבל אולי אשלח הודעה נוספת בערב. אוהבת אותך מאוד, ומאוד רוצה שתרגישי טוב יותר. יעל (אלו רגשות כל כך שנים שכמעט רשמתי את שמי האמיתי...)