בלי מילים

הי ענבל, אני מתקשה קצת לספר. קצת מוזר, אבל המצח שלי כמעט נוגע במקלדת- קצת כמו שקורה כשאני איתה (למעט המקלדת). נורא קשה לי.. עברנו למתכונת של פעמיים בשבוע. זה ממש מחזיק אותי. מקל עליי מאוד. אבל במקביל, אני מרגישה עצובה יותר אצלה. באופן כללי, אני כנראה עם פוטנציאל טוב להיות עצובה. אני חושבת שהיא זיהתה את זה אצלי ממש מההתחלה. מיד ידעה לקרוא לשינויים נורא קטנים במנח הגוף והבעת הפנים- עצב. אבל לאחרונה זה בולט יותר. זה קשה לי... ממילא קשה לי לבכות ליד אנשים או .. גם דברים קטנים, כמו לשנות באינץ' את ההתנהגות שלי מההתנהגות המקובלת למשהו פחות רגיל קצת, זה קשה לי. אז לאחרונה, דברים מאוד קטנים, לכאורה, שהיא אומרת, גורמים לי נורא להתנשף, בכבדות כזו, ואני שוקעת לאיזה טרנס פנימי... כאילו שוקעת בצבעים וקולות. אני מורידה את הראש נמוך מאוד וקצת מתערפלת והעיניים נעצמות לי, וההתנשמויות המהירות האלה.. היא נתנה לי פעם אחת לשקוע בזה לגמרי, ומאז היא שולפת אותי משם איכשהו. מדברת איתי ואני מתרצה ומדברת. בשבוע שעבר ברחתי קצת, בלי כוונה, לחדר אחר.. הדמעות איימו להתפרץ והייתי צריכה.. לא יודעת. ככה יצא. מחר ניפגש שוב. אני מרגישה כאילו אני על שולחן ניתוחים והלב שלי פועם בין כפות הידיים שלה. אני מרגישה שהיא מחזיקה בי חזק כל השבוע. אין לי כל כך חברים ולא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי עכשיו לגמרי לבד. אני לא יודעת למה אני עוברת את התקפי הבדידות האלה (כך היא קוראת להם).. זה קצת מפחיד. לא שאלתי שום דבר. מקוה שזה בסדר.. אני

מילה יקרה, חשוב וטוב שאת מוחזקת. תודה ששיתפת, ענבל

סליחה ענבל, לא הספקתי לחזור ולומר תודה... נורא נעים לקרוא "יקרה" ליד השם :-) (תודה) אני מרגישה מוחזקת היטב, אבל זה לא קל... לאחרונה קשה לי יותר להאמין לה, כשהיא תמיד בעדי. תודה שקראת והיית איתי קצת, מילה

הי ענבל, שוב אני... רציתי לשאול אותך אם את חושבת שהרחקתי את עצמי מכאן כשכתבתי את מה שכתבתי אז... (או שהרחקתי את האפשרות לדיבור קרוב, אם ארצה בו..) (או שהרחקתי אותך).. אפילו השם הזה שבחרתי לי מרגיש לי לא נגיש.. זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש- השם הזה. אני נאנחת.. לא יודעת מה אני רוצה ממך או מכאן. נדמה לי שכלום.. ובכל זאת משהו.. האם זה יהיה בסדר אם אחתום כל פעם בשם אחר? אני לא בטוחה אם אני עצמי רוצה בזה.. אולי אחזור לשם ישן.. לא יודעת מה לחתום כאן במקום שם מבולבלת