שאלה

דיון מתוך פורום  פסיכותרפיה

21/02/2010 | 20:02 | מאת: יעל

רציתי לשאול- כשמטופל "נורמטיבי" (ללא סימפטומים בולטים, מתפקד, חי חיים נורמטיביים) נכנס לרגרסיה עמוקה בטיפול, כמה זמן בדרך כלל הוא נשאר ברגרסיה, האם אפשר "להיתקע" במקום הזה ולא לצמוח ממנו? מהו תהליך היציאה מהמקום הזה? זה תהליך הדרגתי או שבאופן די חד בעקבות תובנה משמעותית או משהו כזה מתחילים לצאת מזה? יש שיטות או כלים שיכולים "לזרז" יציאה מרגרסיה? תודה, יעל

22/02/2010 | 13:59 | מאת: ענבל חזקיה-חלפון

ליעל שאלתך כללית, ואין רגרסיה אחת דומה לאחרת. העקרון בגדול הוא לא לנסות להוציא את המטופל מהרגרסיה, אלא לנסות להבין מה משמעותה , מה היא משרתת. כל השאר - נורא תלוי במקרה הספציפי. ענבל

22/02/2010 | 21:19 | מאת: יעל

אבל אם הרגרסיה כבר מתפשטת מחדר הטיפולים לחיי הפרטיים ופוגעת בתפקוד היומיומי? האם כמו מרגרט ליטל צריך להגיע עד כדי אשפוז כדי לצמוח מהרגרסיה. הרי היום אין אפשרות להיענות הצרכים כמו שויניקוט דיבר עליהם (למעט אנליזה- 4 פעמים בשבוע), והיום הגישה היא גם שונה, המטפל יותר שומר על הגבולות שלו, אז איך בסיטואציה כזו יווצר תיקון לכשל המקורי, כמו שבאלינט מציע שיקרה? והאם את מאמינה ברגרסיה "ממאירה"? כוונתי ל"זירוז" היציאה מהרגסיה באולי חיזוק המטופל ואולי חיזוק מנגנוני ההגנה שלו. אני לא יודעת איך עושים את זה בטיפול רגיל, אבל בטיפול במשחק (דירקטיבי) יש אלמנטים של הגנות שהמטפל יכול להכניס למשחק. אני חושבת שבטיפול כבר הבנו מה משמעות הרגרסיה שלי ומה היא משרתת, אולי לא הגענו עמוק מספיק (עד לטרואומות ראשוניות מהלינה המשותפת שבטח יש), אבל בתחושה שלי- אני מגרדת את התחתית, ועדיין מתפקדת, אבל זה קשה לי מאוד ואני כבר רוצה לצאת מהמקום הזה ולחזור לחיים המאושרים שהיו לי... ולגבי הגבולות- אכן בעיה... רוצה להציל את העולם ורוצה שיצילו אותי...הבעיה היא משפחתית... עובדים על זה... תודה, יעל

22/02/2010 | 21:30 | מאת: יעל

אבל זה נחשב כהודעה אחת יחד עם הקודמת... אז זו עדיין השנייה להיום...סתם. רציתי לשאול, אני רואה כאן כל כך הרבה נשים שנחוו מהרגרסיה לתלות הנחווית בטיפול, אני יודעת שרוב האנשים שמגיעים לטיפול נפשי לא חווים רגרסיה ברמת כאלו (שמתסכלות וכואבות מעבר לציפייה לפגישה הבאה). ואני גם יודעת שהאפשרות להיכנס לרגרסיה היא האפשרות להירפא, זאת אומרת שזה משהו שאמור להיות חיובי. אז רציתי לשאול מהנסיון שלך- האם רוב הנשים שמגיעות לשלבים הקשים האלו בטיפול פורשות כשהכל עוד פתוח וכואב, או שהרוב מצליחות לצמוח מהמקום הזה? ואני יודעת שזה כללי ואין לך סטטיסטיקות מדויקות, אבל מה את חווית כמטפלת? שוב תודה יעל

מנהל פורום פסיכותרפיה