פרידה

שלום ד"ר רובינשטיין. אני הייתי בטיפול הרבה מאוד זמן. לפני כחודש המטפל שלי יצא לחופשה מאוד ארוכה, ושנינו נפרדנו באי ידיעה אם אני אחזור לטיפול כשהוא יחזור מהחופש. בהתחלה הרגשתי טוב עם הפרידה, היה לי יחסית קל, אבל עכשיו, כחודש אחרי הפרידה, אני מרגישה נורא. אני יודעת שהמצב שלי לא טוב, ואני מרגישה צורך לדבר עם מישהו- עם המטפל שלי, שיחזור בערך עוד חודשיים- שזה המון זמן בשבילי. אני לא מבינה למה דווקא עכשיו, כשאני לא בטיפול, עולים וצפים כל הדברים הכי רעים שיש. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד לבד עם כל מה שמתרחש עכשיו בחיי, והצורך שלי במטפל שלי גדל. אני לא רוצה ללכת למטפל אחר, מפני שלוקח לי הרבה מאוד זמן לתת אמון באנשים, ומצד שני אני יודעת שחודשיים לבד - אני פשוט אשתגע. אני לא יודעת מה לעשות....

שלום שני, את מתארת את הקושי להיות בלי טיפול, אך אינך מתארת את הבעיות מהן את סובלת. ברור, שתגובתי יכולה להיות רק כללית מאוד, במגבלות של ייעוץ ברשת. הפסקה בטיפול, בעיקר כשמדובר בטיפול ממושך, היא הזדמנות לבדוק מחדש את יחסייך עם עצמך ובמיוחד את הקונפליקט בין תלות ועצמאות הקיים, ברמה זו או אחרת, בכל אחד מאיתנו. אוכל רק להרגיע אותך ולומר שהרוב המכריע של האנשים החוששים "להשתגע" אינם משתגעים אלא סובלים מחרדה והם, לרוב, אנשים חזקים שאינם מפחדים מהחרדה שלהם ואינם מדחיקים אותה. הייתי מגייס כוחות להמתין חודשיים כדי לבדוק מה קורה עם אותם חומרים שמתעוררים כעת ואם תחליטי בעוד חודשיים לחזור למטפל שלך, תוכלי לעבד חומרים אלה בטיפול. יש לי הרגשה שניתן לנצל, במקרה זה, את המצוקה כמנוף לטיפול, אך זאת כמובן בלי להכירך. אם את מרגישה שיש נסיגה במצבך המחייבת התערבות מקצועית, אל תחמירי עם עצמך ופני לייעוץ מקצועי פנים אל פנים, על אף הקושי המובן בבניית אמון עם אדם חדש. ייתכן שתוכלי להיעזר נקודתית עד שהמטפל שלך יחזור. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין