אפאחד

ענבל, שמתי לב עכשיו כי כתבת ליעל שיש לה רגישות יתר לדחייה. הנטיה הזו שגם אני שותפה לה, אותה ראייה רגישה לכל ניואנס, אצלי מתקשרת לראייה טובה יותר של ההיעדר דווקא. זה מזכיר לי את דברי המלך הלבן ב"מבעד למראה" של לואיס קרול, האומר לאליס: "העיפי עין בדרך והגידי לי, מי הולך שם?" - "אף אחד", עונה אליס. והמלך אומר לה: "הלוואי שהיו לי עיניים כאלה, להיות מסוגל לראות את אפאחד ועוד ממרחק כזה!" לי כנראה יש כישרון מיוחד לראות את אפאחד ואולי אפילו ישנה ציפייה מסוימת לו? מה את חושבת?

וואו... דברייך גרמו לי להזיל דמעה, של עצבות, ושל אושר, שיש מקום לביטוי של כאלו רגשות. בכל מקרה, רציתי להגיד לך, שאני שמחה שאמא לא נטשה... היתה לי הרגשה שתחזרי.

ואולי, לפעמים, כדי לא לחוות שאין שם אף אחד, צריך לברוא גם את הזולת..