הי ענבל

אני בדרך כלל מעדיפה את עמדת הצופה / קורא וקצת מהססת להחשף אבל הרגשתי שאני לא יכולה שלא להגיב על מה שקורה כאן כי זה כל כך מיוחד.. בטיפול כבר שנתיים ( לא הראשון בחיים שלי אך מקווה שהאחרון), מחפשת בפורום הזה ובדומים לו אישור לכך שאני לא לבד עם הקשיים שצצים בטיפול באורינטציה פסיכודינמית. אני מאמינה שרבים מהכותבים (והקוראים) בפורום מחפשים דרך לפרוץ את הבדידות הגדולה שנוצרת במטופל דוקא שהוא בתוך קשר טיפולי ולכאורה אמור להרגיש מוכל, מוגן ומוחזק. בפועל, למרות כל הרצון הטוב של המטפלים, עצם הטיפול מעלה על פני השטח כמיהות גדולות ומציפות שלא יכולות לקבל מענה קונקרטי, רק הבנה ועיבוד משותפים. בנוסף, יש גם הרבה אובסיסיביות ביחס למטפל ולטיפול, דברים שקשה מאוד לשאת לאורך זמן… ברור לי שזה חלק מהותי מהטיפול, להתמודד עם כל הרגשות הצצים, למתן את העוצמה שלהם, להצליח יותר ויותר להסתמך על הוויסות הרגשי שלך ולא להזדקק למטפלת. עדיין, גם שהתדירות של הפגישות יחסית גבוהה יש נקודות רבות שנשארים לבד, חשופים כמו חלזון שהורידו לו את הקונכיה הישנה שלו אבל עדיין לא גידל קונכיה מוצלחת ואדפטיבית יותר… רוצה להצטרף למילה בתחושה שמה שהבאת לפורום נדיר באיכות שלו. את מלאה באמפטיה והבנה. ההרגשה היא שהתגובות שלך לא מאומצות ומחושבות אלא טבעיות, כנות , ומאוד לא מזויפות.. בעיקר נדיר בעיני שאת מעזה לחשוף את המחשבות שלך, הלבטים והכי חשוב – הרגשות שלך. זה מרגש. מאוד שמחה שאת כאן. ולסיום שאלה קטנה – האם את חושבת שאפשר לאמץ גם בקליניקה גישה כל כך ישירה ונטולת עמימות או שאת מתנהגת שם באופן שונה במקצת? תודה ושבת נעימה, בלה.

שלום בלה וברוכה הבאה. ראשית, תודה על המילים החמות, אם כי זה קצת מביך עבורי, במיוחד כשאני זו שצריכה לאשר אותם - חוויה נרקיסיסטית לא פשוטה מבחינתי... לשאלתך, אני כותבת בדיוק כשם שאני מטפלת. זו אני, לטוב ולרע. החוויות שאת מתארת שקורות לך בטיפול הן באמת טבעיות ושכיחות. מקווה שאת משתפת את המטפל/ת בתחושות האלו ושהן מעובדות בתוך הטיפול ומקבלות הד אמפתי. כך נבנית הקונכיה האדפטיבית.. בברכה , ענבל