ליפעת

אין ספק שאני שותפה לכעס שלך על המטפלים המעודדים אותנו להיכנס לרגרסיה ואז מותירים אותנו לבד להתבוסס בבוץ כי זה פוגע להם ב- "well being" - אחד הביטויים השנואים עלי. כמה פעמים חלף לי בראש- אז מה אם עכשיו אני מפריעה לך ברגע משפחתי עם הסמס שלי, אני מתפתלת כאן מכאב וזה בגללך (ועוד כמה קללות...). אבל- אני מנסה גם להסתכל על הדברים מנקודת מבט שונה (היום- לפני שבועיים לא). אני חושבת על ילדים שעבדתי איתם (בתור מדריכה) במעין פנימייה ואמרתי להם (כחלק מהצוות המטפל) שיסמכו עלינו ושאנחנו בשבילם ושידעו להיעזר בנו וכו' וכו'- ואמרנו זאת מתוך אמונה מלאה שאנחנו שם עבורם ושנעשה הכל כדי להיטיב עם מצבם. לאורך השהות של חלק מהילדים אצלנו הם חוו רגרסיות רציניות במצבם שגרמו להם להתפרץ באופן אלים ומשפיל על בסיס יומי. לאורך כל הדרך אהבתי אותם למרות שהרבה פעמים נמאס לי מהם ומהיריקות בפנים והנשיכות שחוטפים מהם ולפעמים זה הוביל למרחק רגשי מהם. כי כמה רגרסיה אפשר לספוג בעוד שאתה יודע שהרגרסיה כפי שהיא הפכה להיות היא הרסנית עבור הילד (הוא חווה את עצמו כמאבד שליטה, אלים והרסני וכו'). וגם ברגרסיה שלי אל מול המטפלת אני חושבת שמלבד זה שההודעות שלי הציקו לה, היא באמת האמינה שזה לא עושה לי טוב כמטופלת. שדרך ההודעות אני כל הזמן בודקת עד כמה היא שם עבורי וכשהיא לא שם (כלומר, הודעה קצרה ללא משפט אמפטי)- אני מתפרקת. וכשהיא כן שם - אני מתפרקת כי אני חשה שזה טיפה בים ואני רק רוצה עוד. אני רוצה רגע לעבור לנושא אחר- פילוסופי יותר- ההעדפה שלנו את האמת או את האושר. אני יוצאת מנקודת הנחה שהם מנוגדים זה לזה. כלומר, כל הזמן לדעת את האמת- שאתה עלול למות בכל רגע, שחייך חסרי משמעות, שאפילו הקרובים אלייך ביותר ימשיכו לחיות בהנאה כשתמות וכי טבע האדם הוא אינטרסנטי ואגואיסטי- לא מועיל לחיים תקינים. אם ראית את סרטו האחרון של וודי אלן- אז הדמות הראשית היא בערך כזאת- צינית ומרירה, מבינה את המבנה הפיזיקאלי של העולם ושל מערכות היחסים ולכן לא מסוגלת להינות ממנו. בגלל זה אני לפעמים מעדיפה לא לדעת את האמת, או להתעלם ממנה, לשים אותה בצד. ספר נפלא שעוסק בסוגיה זו הוא עולם נפלא של אלדוס האקסלי. כמובן שבספר מוצגת אופציה קיצונית ומועברת עליה המון ביקורת, אבל אני מאמינה שכמו בכל דבר צריך למצוא את האיזון (משפט פלצני- סליחה). אני גם הבנתי שהחיפוש שלי אחר האמת מקביל לחיפוש אחר הוכחות לכך שאין לי כלום בעולם- למה זה מועיל? אי אפשר להיות כל הזמן מחוברים למקום הזה ולהישאר שפויים. ולכן לאחר בערך חצי שנה שאני בדיכאון, מחפשת את הכשלים האמפטיים אצל המטפלת שלי וכשהיא לא נכשלת אני מאוכזבת מזה שזה כל כך מעט ולמה היא לא מאמצת אותי. החלטתי לשים לזה סוף ואולי קצת להתנתק מהמקום הראשוני הזה שכנראה מאוד פגוע אצלי ולהסתכל על התהליך הטיפולי מנקודת מבט רציונאלית יותר ואדפטיבית יותר... נאום ארוך דפקתי כאן באמצע הלילה, מעניין עד כמה ה- state of mind הזה שלי יחזיק, יכול להיות ששבוע הבא אני אהיה ממורמת וכועסת שוב. בקיצור אמא, החיים מסריחים אז צריך לסתום את האף במקומות הנכונים... לסיום מקדישה לך שיר שאפשר גם לקחת אותו למקום של הטיפול- האם הטוב היה או לא היה? תעתועי הנפש- ו?או?ל?י ל?א ה?יו? ה?ד??ב?ר?ים מ?עו?ל?ם, או?ל?י מ?עו?ל?ם ל?א ה?ש??כ??מ?ת??י ע?ם ש??ח?ר ל?ג??ן, ל?ע?ב?דו? ב??ז?ע?ת-א?פ??י? מ?עו?ל?ם, ב??י?מ?ים א?ר?כ??ים ו?יו?ק?ד?ים ש??ל ק?צ?יר, ב??מ?רו?מ?י ע?ג?ל?ה ע?מו?ס?ת א?ל?מ?ו?ת ל?א נ?ת?ת??י קו?ל?י ב??ש??יר? מ?עו?ל?ם ל?א ט?ה?ר?ת??י ב??ת?כ?ל?ת ש?ו?ק?ט?ה ו?ב?ת?ם ש??ל כ??נ??ר?ת ש??ל??י... הו?י, כ??נ??ר?ת ש??ל??י, ה?ה?י?ית, או? ח?ל?מ?ת??י ח?לו?ם? יעל

יעל אוי הכינרת שלי, כמה אני אוהבת אותה במגמוגיה השקטים שאינם מבקשים דבר... לאור אורך ההודעה שלך אלי, נכונה לנו התכתבות ארוכה. אפשר רק מאוחר יותר? נ.ב אהבתי את הקטע של הג'וינט, את בקטע של קצוות יותר קיצוניים. אם כן, אפשר להיות שותפה להרפתקה? (רק שענבל לא תצנזר)