שאלה

ענבל שלום, כמעט שנתיים אני נמצאת בטיפול (אפילו אחרי שנתיים קשה לי עם המילה "טיפול" ). אני לא כל כך רוצה להמשיך, מרגישה שהולכת ומסתבכת ולא מצליחה להביא את עצמי ובכלל נראה לי שאין לי דבר כזה שנקרא "עצמי", (אני כמו בסרטון של האישה שמתפשטת ומתפשטת ותמיד נשארת לבושה כל פעם בבגד אחר). כל דבר שאני מחליטה או עושה נהיה אחרי זמן קצר לא רלוונטי, גם הדברים שאני כותבת עכשיו יגרמו לי מבוכה ויראו לי לא קשורים אלי (יש לי נסיון מר מהפורום השכן) אני מצטערת על אווירת הנכאים שיש בדברים שלי, כמובן שמדי פעם אני מדברת על זה, בעיקר מתנצלת על השטויות שעשיתי/אמרתי בפעם הקודמת (אם אני בכלל זוכרת משהו ) כנראה בגלל שאני כזו גם הקשר עם הפסיכולוג כל הזמן משתנה (עכשיו יש לי ספקות לגבי היכולות המקצועיות שלו וזה מאוד מטריד אותי). האם נתקלת באנשים שיש להם בעיה דומה לשלי במסגרת עבודתך? האם יש טעם להמשיך ולהפגש (גם בגללי, וגם בגלל הספקות שיש לי לגבי המקצועיות שלו)? (בחיים מחוץ לטיפול אני דווקא מסתדרת לא רע,למרות שיש לי איזו הפרעה דיסוציאטיבית, משום שאני קצת כמו "זיקית" מקבלת את הצבע של מי שנמצא איתי ויודעת להתאים את עצמי ) אני מתנצלת על האורך.

הי זליג, אכן מה שאת מתארת נקרא היעדר רציפות בחווית העצמי: אותה חוויה שמה שהיינו אתמול ומה שאנחנו היום ומה שנהיה מחר זה אותו אחד, והכל נכנס תחת הכותרת "אני". זה גורם לי לתהות לגבי הדמויות המשמעותיות בעברך - עד כמה הן היו יציבות עבורך או שמא גם הן השתנו מיום ליום ומרגע לרגע, שינו את אופיין ואת מצב רוחן, ולא ידעת את מי תפגשי כשתחזרי הביתה.. אם זה מדבר אלייך, אני חושבת שטיפול יכול לעזור בעיבוד החוויה הזו ובבירור השפעתה עלייך. לנסות לקשור את העבר להווה ובכך להתחיל לתפור סיפור, לטוות את העצמי שלך. בברכה, ענבל

תודה רבה על תשובתך, זה מרגיע לדעת שיש דבר כזה. עכשיו זה מתחבר למה שפסיכולוג אמר מתישהו על לספר את הגרסה שלי. הבעיה שאין לי איזה סיפור רציף, אין אפילו תמונות ילדות (הלכו לאיבוד או נזרקו לפח בטעות ). נגעת בנקודה נכונה - הדמויות המשמעותיות בעברי היו מסוכנות מאוד לעתים, ילדות מסויטת אפשר לומר. אני מדברת גם על זה,וזה קשה. שוב תודה על החיבור שעשית.