לענבל

שלום לך ענבל, קראתי את תשובתך ליפעת על ה"חדלון"- וזה עורר בי המון הרהורים. אהבתי את ההתנסחות כלפי החוויה שמה שנתפס בשעתו כטוב היה בעצם העמדת פנים של רע בתחפושת של טוב. זה העלה בי כמה שאלות. אם בעצם ה'מעשה' האחרון של הזולת מבנה את כל החוויה של הקשר- האם זו הסיבה של תחושת העדר רצף של חיים, משום שהסיפור משתנה כל פעם בגלל נקודת מבט חדשה? האם אפשר אולי לומר שבגלל שכל פעם משתנה נקודת המבט אין קוהרנטיות? אני חושבת שהמודעות לנטיה האישית הזו אצל האדם הגבולי יכולה מצד אחד לחבר למציאות אבל מצד שני ליצור בעיה חדשה- פקפוק בחוויה הפנימית. כי אם האדם מבין שהפרשנות שלו מוטה הוא עלול להחשף למצבים בהם יעדיף את נקודת המבט של האחר על העניין- אע"פ שאוביקטיבית יכולה 'האמת הפנימית' הזו להיות נכונה בסיטואציה המסוימת. והרבה פעמים חלק גדול מהקושי קשור למסרים כפולים שהועברו בעבר הרחוק וטיפחו את האמביוולנטיות הזו. איך עובדים על הקשב הכפול הזה- בין הקולות הפנימיים לחיצוניים. איך מקשיבים לקולות החוץ בלי לבטל את אלה של הפנים? זה נורא מסובך.

נעמי המטרה היא לא להתחיל להקשיב לאחרים ולקבל את נקודת מבטם על פני נקודת מבטך או על פני הקשבה לעצמך. יותר נכון לומר, שהמטרה דווקא מאד להקשיב לעצמך – אבל על רצף של זמן. למשל, להצליח לזכור במקרה שמישהו פוגע בי, שאתמול הרגשתי אחרת כלפי אותו אדם, ולכן ייתכן שגם מחר ארגיש אחרת. לזכור שהרע הזה שעומד מולי עכשיו, אתמול אני בעצמי חשבתי שהוא טוב. וככה להתחיל ליצור רצף של חוויות עצמי ורצף של חוויות הזולת ואינטגרציה בין טוב ורע.... זה מתקשר לי גם לתגובה שעניתי לזליג, את מוזמנת להציץ בה. מקווה שאני מובנת דיי.. ענבל

נעמי די כבר עם הפטרונות הזאת על כולנו כאן. כולנו כאן "גבוליים" וכל הפטפטת הזו לא מועילה לאף אחד.

תומס אוגדן אפילו נותן לזה שם (קצת עוזר שזה מספיק נפוץ כדי שיתנו לזה שם)- הוא קורא לזה "פיצול כחוסר רציפות של ההיסטוריה". אם מעניין אותך נמצא בספר שלו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" עמוד 67. וכן, אינטלקטואליזציה זה מנגנון הגנה מעולה... יעל

הי יעל ולילה טוב, זוכרת שכתבת באחת ההודעות הקודמות: "הטיפול לקח לי את כל מנגנוני ההגנה" ? אז אולי כדאי לחשוב על כך שאם את רואה עצמך משתמשת היום, למשל, במנגנון ההגנה של אינטלקטואליזציה (שמנסה להרחיק כביכול מהרגש), זה די מפריך את האמירה הקודמת... וכן, יכולים לגלות בטיפול שהמנגנונים שפעלו פעם (לשם השרדות לדוגמא) פחות יעילים היום...

נעמי יקרה, אנא ממך, זהירות עם ביטויים כמו "האדם הגבולי"... אם מותר לי לומר, זה נשמע מעט יהיר בעיניי ולא מעודן. עמך הסליחה, אולי זו רגישות יתר שלי לנושא. אילו היה לי קצת יותר כוח (והיית גם את מעוניינת) הייתי משתתפת בדיונים להגיגייך המעניינים והחשובים.

קודם כל התנצלותי הרבה- בחקירה שלי את הנושא אני בעצם חוקרת בעיקר את עצמי (איך לא). וכשהשתמשתי בקוד ההוא אני חושבת שהתכוונתי בו גם אלי. אני מאוד מזהה ומזדהה עם כל המאפיינים. והקוד ההוא הוא קוד שמשתמשים בו וזו שפה שגם אני נפלתי בה בפח. זה באמת נשמע נורא ויהיר ודי משונה, ומוזר ומביך לי לראות את זה כתוב כך. אני בכלל מתנגדת להמשגות וחושבת שהבחנות לא מצליחות אף פעם באמת לתאר באמת את האדם. וכשהשתמשתי בביטוי "האדם הגבולי" אולי התכוונתי למה שהספרות המקצועית מגדירה אותו ככזה ומשתמשת בביטוי "אישיות גבולית" שהוא הרבה יותר נורא בעיני כאילו אין שם באמת אדם. וזה מוזר לי דווקא כמי שמתקוממת נגד תויות ומיגדור של אנשים השתמשתי בשפה שעלתה פה בפורום שאני נמנעת להשתמש- אולי כדי שאובן יותר. כאילו בשביל לתקשר ולהבין צריך להשתמש במונחים משותפים אפילו שאני מתנגדת אליהם. מסכימה עם הנאמר- כולנו גבוליים. וליעל- לפעמים הדרך שאני בוחרת ללמוד ולהבין על עצמי היא מרחוק- זה כרגע האופן בו אני יכולה להגן על עצמי. ואולי להתרחק מבשר- גם להתקרב. מצטערת על הנימה שיכולה להראות אקדמית ומנותקת מדי- בשלב זה כנראה אין לי אפשרות אחרת. ובכל מקרה בכל מה שכתבתי פה עד כה יש דווקא רצון לא לשמר את הנחות היסוד והתבניות אודות תחום הטיפול- אלא דווקא נסיון לבחון אותן מחדש. ודווקא מתוך היבט ביקורתי- לפעמים 'ההתכתבות' עם מערכת ההמשגה המקובלת היא איזשהו נסיון כזה. אבל מודה ומתוודה שנפלתי לבור של השפה. התוויות האלה לא מספרות דבר וחצי דבר ואני מתנגדת להן בכל ליבי- סליחה בכל מקרה אם פגעתי-לא רואה עצמי מחוץ לנושא גם אם לכאורה זה יכול להקרא כך. אבל אם כבר הנושא עלה- אז חשוב לציין שהרבה פעמים אלו ההתכתבויות בין אנשי המקצוע- לפני שמתארים את האדם כותבים פעמים רבות את האבחנה. ויש בזה משהו מאוד קשה ולא נכון בעיני שצריך להשתנות.