ענבל

אשמח אם תעני לי על תוכן הודעתי "חידלון". זה חשוב לי מאוד. אני קורסת, נמאס לי מהכל, אני רוצה לחדול. אני עזובה. אין לי אף אחד. אני בודדה, מבודדת, חסרה, פגועה, אין לי כלום!!!

יפעת, אני לא פנויה לענות כעת. עניתי ליעל ותוכלי ללמוד משהו על דעתי מהתשובה אליה. אם עדיין תחפצי בהתייחסות אישית לדברייך - ברצון רב, אשתדל לעשות זאת עוד הערב או מחר לכל המאוחר. ענבל

מה זאת אומרת אין לך זמן? אם אין לך זמן אז מדוע ענית כאן לאחרים. זה כבר עקבי שאת לא עונה להודעות שלי ולאחרים כן. האם יש לך משהו נגדי? אחרת אני לא מבינה מדוע לי את לא עונה ואילו לאחרים את עונה ועוד באריכות. את חושבת שההודעות שלי תובעניות? זה מעליב!

אני לא צריכה כלום מכם! תודה.

הי, הכאב שלך מאוד גלוי ומובן ועובר מאוד החוצה וגורם לי לנסות אולי להציע איזה כיוון מחשבה. אני קודם כל אשמח אם תוכלי גם את לראות את הנוכחות שלך פה כהישג שלך ששונה מאוד מנסיונות קודמים אחרים ולתת לו גם חשיבות במערך הכולל שלך את היש והאין. אבל לפעמים נדמה לי שדווקא הישג יכול לגרום לתחושה איומה של צניחה בגלל שהוא מעורר המון ציפיות לשינוי טוטאלי של המציאות הקודמת. ויש לפעמים משהו מאוד מתעתע בתחושה שבמדיום האינטרנטי ימולאו כל הסיפוקים וכל הצרכים. ברמה המיידית יש איזשהי תחושת מלאות אבל אח"כ איזו ריקנות ויאוש כי בסופו של דבר נוצר עבורך קשר בלתי ממומש וגם תחושת שייכות היא בעצם משהו וירטואלי וחמקמק. וזה קצת כמו להסיט התמכרות אחת להתמכרות אחרת. לכן המענה הזה בסופו של דבר מאוד מוגבל גם אם מאוד משמעותי. בטווח הארוך הוא שוב יאכזב. לכן לדעתי את הופכת את המענה שלך לעזרה לסוג של התמכרות אליו- ולכן כל טיפול שתפני אליו עלול באופן גורף לא לעמוד בציפיות העל (הכ"כ מובנות)- ולכן שוב לאכזב וליאש. וזה באמת לופ כזה. ונדמה לי שמה שיכול לעזור לשחרר את הלופ זו איזו רקימה מחדש של סיפור העלילה, משום שלסיפור הזה יש תבנית קבועה לפי נקודת המבט שלך: צרכים אינסופיים ---> לא יכולים להיות מוכלים ולהתמלא ע"י גורם חיצוני----> נטישה. עם התבנית הזו כל סוג של טיפול ומטפל לא יוכלו באמת להצליח. וחלילה שלא תחשבי שאני שופטת אותך. הנרטיב הזה התעצב כנראה מנסיונות מרים ולא הוגנים. ואז נכנסת לפה שאלת 'המילוי'. מה זה מילוי? האם מילוי עד תום, או מילוי חלקי? האם חלקיות היא אולי סוג של מילוי? וזו בדיוק סוגיית הכוס המלאה/ריקה - עד כמה שזה בטח נשמע לך פשטני. ובתוך המשוואה הזו את לא אמורה לעשות הרבה שינויים. אולי חוץ מאחד קטן... ואז זה אולי יכול להראות כך: צרכים אינסופיים (אך מאוד טבעיים ביחס למה שעברת) ----> יכולים להתמלא ולהיות מוכלים בחלקם ----> יצירת אמון. את כתבת לי למעלה שגם שלוש מילים היו לך הרבה. ואם חוזרים לנוסח הראשון של התבנית אז אפשר לומר שאם את מפקפקת לחלוטין במשמעות הנתינה החלקית את מעבירה את התחושה לצד השני שחש כי אינו יעיל עבורך ועלול לצמצם את הנתינה מחשש להדחות פעם נוספת- מה שמצמצם את האמון בו ועלול שוב להוביל לתחושת אכזבה /נטישה. ובקיצור זו גם שאלה של נרטיבים- שיש לך יכולת גם לבחור באיזה מהם להשתמש. מקווה שההמשך שלך יהיה טוב יותר...

לענבל- דווקא התשובה מצאה חן בעיני, הבנתי דרכה את מה שכל כך קשה להבין כשאת נמצאת בצד המטופל- שכשאתה נמצא כל כך נמוך זה לא בהכרח מוציא מהסביבה את האמפתיה והרצון לתת עוד. אופציה כזאת לא הצעת- ואני מסכימה איתך- כי היא לא קיימת. לכל אחד ולכל מטפל יש גבול לצרכים הנרקסיסטיים שלו לעזור לאחרים ולהציל אותם, אבל לכל אחד יש גבול שונה. ליפעת- נורא עצוב לי לשמוע על החוויה שלך ועל הרגשות שלך כרגע, זה גורם לי לבכות כי אני ממש מזדהה. אני נעה בין צורך לעודד אותך ולהיות חזקה בשבילך ובין הצורך לשתף בקשיים שלי היום וכרגע. אז אני אעשה את שניהם! הצד האופטימי שלי אומר תילחמי על עצמך, תני לעצמך חוויה מתקנת, העולם הוא לא רע, אנשים באמת אוהבים ורוצים להיות שם עבור ועם אחרים, ואני באמת באמת מאמינה בזה. אני גם מתארת לעצמי שהתגובה של עינבל שהיא אינה יכולה לענות כרגע פגעה בך עד עמקי נשמתך ואישר לך את העובדה (מבחינתך) שאת עול על העולם ושאת רק מציקה ונזקקת ואין בך שום תועלת. אבל (אבל חשוב!) בתור אחת שמסתכלת מבחוץ, ואולי נמצאת בשני העולמות- גם שלך, הבודד, הפגוע והנזקק וגם של ענבל- המטפל באנשים (במקרה שלי ילדים), אני יכולה להגיד לך שהמצב אינו כך. את נראית לי בן אדם מדהים שרק צריך את האדמה הנכונה כדי לפרוח וללבלב בה. אני יודעת שזה נשמע ורוד ואופטימי, אבל אני אומרת את זה ממקום שנמצא בדיוק באותו מצב שלך. ואשר לי- נקודת שבירה... אתמול הרגשתי טוב עם התובנות החדשות, התקשרתי למטפלת, ביקשתי שתפסיק לענות לי לאימיילים כי זה רק מאפשר את ההתפרקות שלי בכל רגע נתון ואמרתי לה שהשבוע אני נותנת לה חופש ואחר כך נמשיך בתהליך אותו הבנתי. היום קשה לי, עצוב לי שאין לי אמא ולעולם לא תהיה, עצוב לי להרגיש בודדה בעולם (הדמעות בשלב הזה כבר צנחו על המיכנס), אני רוצה אמא! ליפעת שתביני עד כמה הצורך חזק- כששאלתי אותך לגילך והתחלתי לחשוב שאולי את אישה מבוגרת (הרי הכרת את נתן יונתן) המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש זה שאולי את תהיי אמא שלי... אז את רוצה? (אני מנקה ומבשלת...) סתם...קצת ציניות תמיד עוזרת ליאוש. כמעט ונשברתי ושלחתי לה מייל עם ידיעה שהיא לא תענה עליו ותהייה איך זה יגרום לי להרגיש אבל נזכרתי שיש לי עכשיו את הפורום הזה (וקסנקס). תודה, כבר מרגישה הקלה ששיתפתי, יעל