למ.מ

מצטערת שלא הבנתי את כוונתך באופן שמותאם אליה. אני מרגישה שענבל מאפשרת פה שיח מאוד מכיל וטוב לי שהיא פה וכרגע אני מרגישה צורך להשפיע מהטוב שלה עליך ולהיות כנה עד כמה שאפשר מבעד לכל התוקפנות, הכעס והביקורת. אני רוצה שתדעי שבאמת קשה לי לענות על שאלותייך אולי מהמקום שניתן לומר שמעולם לא הייתי בטיפול. את שואלת הכיצד? אני מתכוונת שהייתי בטיפול אבל אולי בעצם מעולם לא נעזרתי בו או שלא יכולתי להיעזר. ומדוע, את שואלת? מאחר שהתחושות של הצורך העמוק בתיקוף ןבאהבה בלע באופן אימתני וגס את כל היתר, את כל האיכויות האחרות שבהן אולי טיפול עוזר רק שאני מעולם לא ניסיתי. ב"איכויות אחרות" אני מתכוונת לעזרה קונקרטית בחיים האמיתיים, בח-ו-ץ. נדמה שאצלנו כמעט ולא קיים הבחוץ בשל הנזקקות הכל כך גדולה. היום עם טיפול חדש אני מנסה ללמוד שפה אחרת (רק מנסה, לא יודעת אם אצליח). אני יכולה לומר לך שהתגובה הראשונית שלי אלייך היתה הכי אמפטית ואמיתית- אם את תקועה, אם המטפלת לא יכולה לגרום לשינוי, לעזור לך לצאת מזה, את חייבת להציל את עצמך ולהיפרד. מקווה שהצלחתי הפעם.

היי יפעת , האמת שלא התכוונתי ליצור כל כך הרבה בלאגן,בסה"כ מחפשת תשובות לעצמי,מההתחלה הבנתי שאת רוצה בטובתי(את לא הראשונה שחושבת שאני צריכה לעזוב). אני לא נגד טיפול פסיכולוגי באופן כללי אין בי שום כעס על כל הפסיכולוגים בעולם ואפילו לא טיפה של כעס לפסיכולוגית שלי, ברור לי שהיא גם הייתה שמחה אם המצב היה שונה. אני גם לא מצליחה "להשתמש" בטיפול למטרותיו האמיתיות ואני לא ממש בטוחה שאני יודעת את הסיבה המוחלטת לשורש הבעיה (אבל ברור לי שזה סוג של אחריות משותפת לחוסר ההצלחה). אני חושבת שאני מאוד מבינה את מה שכתבת ומאחלת לך ולעצמי למצוא את הדרך הנכונה להשתמש בטיפול ובחיים אם אנחנו כבר שם.