ייאוש ונואשות

אני בוחרת לכתוב באופן כללי על ייאוש, על אף שתשובתי כמובן מיועדת גם אליכן -יפעת וXY, שמייצגות בפורום הזה את הקול שנואש מטיפול, נואש מתקווה, נואש מהחיים. אני מוצאת את עצמי חוששת כבר, שמא תיפגעו מכך שלא ייחדתי לכל אחת מכן תשובה אישית, וזה גם אחד משורשי הבעיה - הרגישות הגבוהה, הקלות שבה אתן נפגעות, נעלבות (ושוב, סליחה שאני כורכת אתכן יחד). שתיכן מאד אינטליגנטיות וכנראה בגלל הרגישות הגבוהה שלכן, אתן אולי קוראות את המציאות נכון,אבל לא מפרשות אותה נכון. דוגמאות: יפעת, אני התרשמתי שמ.מ. ביקשה ממך עצה והכוונה מנסיונך - את ראית בתגובותיה "ירידות". XY - דווקא היו בתשובתי אלייך המון כבוד והערכה לדברייך ועדיין הרגשת חוסר התייחסות. אני שבה וחוזרת על כך שהמשקפיים שבהן נסתכל על העולם - הן אלה שדרכן נראה. אם נסתכל על הכל במבט שמחפש איפה מסתתרת הדחייה או הפגיעה הבאה - זה מה שנראה. אם נחפש את במבטנו את העצב, הכאב, הזיקנה, החולי והמוות - זה מה שנראה. אם נחפש אחרת, נמצא גם דברים אחרים. קחו למשל את הפורום הזה - אני חושבת שעצם זה שמתאפשר לכן לכתוב כאן את מה שאתן מרגישות, לעיתים לקבל תגובה ממני או מאחרים ולעיתים רק להשמיע את קולכן - גם זה בעל ערך. יש מקום שבו אתן נשמעות, נראות. הכניעה לייאוש, לחוסר הטעם היא מוכרת, נוחה, אולי גם מקלה ומגנה באיזשהו אופן. אבל היא איומה ונוראה בעיני. אין לי אלא להציע לכן להילחם בה בכל דרך אפשרית. אני פסיכולוגית קלינית. אני מאמינה בטיפול פסיכולוגי ובטיפול תרופתי פסיכיאטרי, אין מה לעשות. אם אתן מאמינות במשהו אחר (אפרופו תגובתי אלייך, יפעת, שלא היה בה מן הכעס והציניות, אולי מעט תסכול מאוזלת ידי לעזור), בסוג טיפול אחר - לכו על זה.

מאוד נחמדות התשובות הכלליות האלו. לא לזאת התכוונתי. וכשכתבתי למ.מ התכוונתי לכך שהיא לא רואה בתגובה שלי משהו שעוזר, אלא משהו שיורד עליה וממש לא התכוונתי לכך, אלא רק להאציל מניסיוני. לא קראת אותי נכון ענבל. אני מצטערת. מדוע קשה להתמודד עם הייאוש שלי? למה צריך ישר לבטל אותו ולהאשים את המשקפיים שמבעדם "בחרתי" להסתכל? לדעתי היתה כאן שפיטה לחומרה. אשמח לתיקון אם את חושבת שאני טועה.

יפעת, אנסה לתקן: אני התרשמתי שמ.מ. דווקא כן ראתה בתשובתך משהו שיכול לעזור לה ואף רצתה להיעזר בך עוד. את , לעומת זאת, חווית זאת אחרת - רציתי רק לשתף אותך שהתרשמתי באופן שונה ממך, ושאולי את כ"כ חוששת מדחיה שאת רואה אותה גם במקום שבו היא איננה. ובאשר לייאוש - הניסיון לרכך אותו נתפס בעיניך כביטול שלו. הסכמה שבשתיקה - כחוסר התייחסות. אני באמת רוצה לדעת (לא בציניות) - מה היתה יכולה להיות בעיניך תגובה אמפטית לייאוש שהבעת? עזרי לי לעזור לך. ענבל

היי ענבל, אני קוראת את ההתכתבויות..ומעריכה ותוהה מאין את שואבת כאלו כוחות..כל כך קל להרים ידיים ולומר :זכותה של כל אחת להתבונן על העולם דרך הפריזמה שבחרה.כל הרוצה להתעקש כל כך על הסתכלות זו מבלי לראות אפשרות שמא ישנם אולי דרכים נוספות דרכם ניתן להביט על העולם -בחירתה זו זכותה עם כל המשמעות של תשלום מחיר אמיתי (שהוא גבוה עשרת מונים מתשלום לפסיכולוג שמקבל ביושר על עבודה קשה ביותר !!) אני בטיפול בגישה פסיכואנליטית...מודה לעצמי, לפסיכולוגית, לקשר ולמה שמתרחש בחדר..(גם אם לפעמים קשה ביותר...) כתבתי גם למטה לDan איתה הזדהיתי עם כל מילה שכתבה... ענבל, רוצה לחזק את ידייך ולומר לך שישנם קולות אחרים שאולי לא נשמעים כל כך ,אך הם קיימים !!!

דפי יקרה שלום, קראתי בהתרחבות הלב את התגובות של DEN ושלך. אכן, לא קל להחזיק לבד בקול התקווה, קול האמון באנשים, קול האמונה בטיפול ובאפשרות להיעזר. קולות אחרים, מאזנים, כמו שאת וDEN השמעתן חשובים כאן כ"כ - לא רק לחיזוק ידיי (אם כי אני כמובן נתמכת ומחוזקת מכך) אלא גם כי דבריכן חשובים לחברים אחרים בפורום, הנוטים יותר לשבירה ולייאוש. אני סבורה שמילות תקווה ועידוד מצד חברים בפורום יכולים לחדור ללב האחרים אף יותר מקולות שכאלה מצידי. ובאשר למקורות התקווה שלי - אני סבורה שכל מי שמביע כאן קולו, סימן שעדיין לא אמר נואש לגמרי, ושהוא חש עדיין שיש למי להגיד את דברו ושהוא יישמע. בכך אני נאחזת. בברכה, ענבל