לנעמי היקרה

נעמי שלום, אני לוקחת את ראש העמוד על מנת להקדיש כמה מילים רק לך. אני מודה לך על ההתעניינות במה שאני כותבת כאן ועל עצותיך המאירות והחמות. לגבי טיפול באמנות -את צודקת בצורך שלי בקונקרטיזציה של הנוכחות, על מנת שלא אלך לאיבוד וארגיש חסרת חשיבות. בתחילת הטיפול הנוכחי, הגעתי לפגישה עם שני קנבסים גדולים וצבעי שמן, רציתי ליצור מעצמי משהו, ביחד עם המטפלת. הרגשת האבדון שהרגשתי לאחר שנזרקתי מהטיפול הקודם, לא אפשרה למילים לצאת אלא רק לכעס גדול בלתי ממולל וכן הרגשת אובדן שאין לה מילים. ואת שואלת מה קרה מאז? מאז הקנבסים נדחקו אחורה אחורה מאחורי וילון בחדר. לא היה לי אומץ להתחיל! הרגשתי שיצירה כזאת במשותף זקוקה לאינטימיות שאני לא מסוגלת לה. לצייר ביחד דורש סוג של קירבה (גם פיזית) אל המטפלת וזה אולי מפחיד אותי מאוד. מה גם שאני לא ממש יודעת מה יצא ממני בציור. רוב הזמן בטיפול אני חשה בריק מחשבתי. שמחה על הדיון איתך כאן.

היי יפעת לא ברור מדבריך אם הציור בחדר היה כחלק מטיפול באומנות או הרחבת הסטינג בטיפול הוורבלי. בכל מקרה עניין חלוקה יצירתית של מרחב משותף היא משהו שצריך להתאים לך ולא איזה חלק הכרחי בתהליך. בטיפול באומנות אפשר בהחלט להתרכז ביצירה האישית ולהסתפק במטפל בנוכחות תומכת ומתווכת. ואת לא חייבת לתכנן שום יצירה אלא ללכת באופן אינטואיטיבי ולא מודע. ברגע שמפסיקות המחשבות יכול להתחיל באמת תהליך יצירתי. יש בזה לפעמים תחושה מדיטטיבית מרגיעה.