לגבי הישגיות יתר וחוסר מנוחה.

לד"ר רובינשטיין שלום. אני בת שלושים,נשואה באושר ללא ילדים. הבעיה שלי שאני כל הזמן רודפת אחרי הישגים אקדמיים ומקצועיים. אפילו יותר מידי בו זמנית. אני עובדת ולומדת כבר עשר שנים. עשיתי תואר ראשון במקצוע אחד, תואר שני במקצוע אחר ובקרוב אסיים דוקטורט בתחום שלישי. אני עובדת בעבודה נחשבת ומענינת (רוב הזמן). עבדתי בהרבה עבודות טובות, ותמיד מצאתי חסרונות. פה לא מספיק מענין שם האנשים לא נחמדים ובאחרת אני לא מסתדרת עם הבוסים שלי. אני באופן קבוע מפגינה חוסר שביעות רצון. עכשיו אני בתהליכים להחליף שוב מקצוע עם כל ההשקעה שכרוכה בזה. מי שמסתכל מבחוץ וישמע את ההסברים לכל מעבר אולי יתיחס לזה כאל מעבר הגיוני ואפילו מתאים. אבל אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה של החיפוש האינסופי וחוסר המנוחה. ישנם הרבה אנשים שמפנטזים על שינוי באופן קבוע, הבעיה שאני גם עושה את זה. ועכשיו אני גם מרגישה שהמחיר כבד מידי ומצד שני אני לא מסוגלת לוותר על אף תכנית. (חוץ מתכנית הילדים שאותה אני כבר דוחה עד אינסוף). התחלתי טיפול כדי לטפל בדיוק בבעיה הזאת אבל כמו שסיפרתי כאן לפני שבוע, היחסים ביני לבין הפסיכולוג שלי הדרדרו מהר ועכשיו אנחנו מדברים רק על זה. לפני זה הייתי אצל פסיכולוגית אחרת , ודוקא איתה הסתדרתי מצוין אבל לא כל כך אהבתי את שיטת הטיפול שלה. ממש היה קשה לי לדבר על הבעיות הנוכחיות שלי וכל הזמן גלשנו לדיון על הילדות וההורים. דוקא הפסיכולוג הנוכחי שלי לא מתעסק בזה, אבל כאמור מצאתי סיבה אחרת להיות לא מרוצה. בסופו של דבר כל הסיבות נשמעות הגיוניות. אם אני משתפת אחרים הם מיד מסכימים איתי, אבל אני לא מצליחה להתגבר על ההרגשה שמשהו בי לא בסדר. ואל תשלח אותי לדבר על זה עם הפסיכולוג שלי. סיפרתי לו הכל, הסברתי בדיוק מה אני מרגישה אינסוף פעמים וניסיתי לברר כל מה שניתן ולדון בעזיבה וכן הלאה ואני מרגישה תקועה במקום. אני די חושבת שהוא לא מתאים לי אבל איך זה יכול להיות ששום דבר לא מתאים לי? איך אני יכולה להפסיק לחפש?

שלום מיכל, את בהחלט מבהירה היטב את תחושת חוסר המוצא שאת חיה בתוכה, ולא זו בלבד, אלא שגייסת את התובנות שרכשת בטיפול כדי להשתמש בהן נגד הטיפול, נגד המטפל והכי חשוב, נגד עצמך. את אפילו מפנטזת על התשובה שאני אתן לך, פוסלת אותה מראש ובכך מחליטה שגם היועץ השלישי, שקל יותר לעזוב אותו כי הוא וירטואלי, אינו מתאים לך. ובכל זאת, מה עושים עם כל כך הרבה מודעות (רציונאלית, אגב, הרבה יותר מריגשית)? כיצד מגייסים אותה לטובתנו ולא נגדנו? אני לא יודע מה התחומים הרבים שלמדת, אך אין ספק שלפחות חלק מהם חייב חשיבה רציונאלית. לכן, אם השאלה שלך היא, במובן מסוים, איך לעצור בנקודה מסויימת את המירוץ אחר עבודות, תחומי קריירה חדשים ומטפלים חדשים - אולי התשובה הכי שיטחית שאפשר לתת היא שבכל אלטרנטיבה יש יתרונות וחסרונות ובכל בחירה של אלטרנטיבה יש ויתור על אלטרנטיבות אחרות. לכן, גם אם נשארת בתחום בו את נמצאת ולמשל, עם המטפל איתו את נמצאת כעת, לא יכול להיות שהכול כל כך שלילי, שכן במצב שלילי מוחלט לא קיימת התלבטות ואם קיימת התלבטות אפשר להתמקד בצד החיובי של מה שקיים. ילדים, אגב, אי-אפשר להחליף ואולי זו הסיבה שאת התחום הזה את דוחה, אם כי רצוי מאוד שקודם "תיתקעי" עם מה שיש, תקבלי אותו תוך הבנה שכל מה שלא תבחרי לא יהיה יותר טוב, כי זו את ואז תוכלי גם להיות אם נינוחה יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

קודם כל אני לא רכשתי את התובנות הללו בטיפול. אני חושבת אותן לגמרי לבד ואפילו די מתקשה להבהיר את הבעיה לשני המטפלים שלי. המטפלת הקודמת סרבה להתיחס כלל לעובדה שקשיי בתחום המקצועי בכלל רלוונטים לדכאון שלי. מאחר ונראה לה שאני מצליחה. כל פעם שהעליתי נושא היא היתה מקשרת אותו לאמא שלי. היה לי מאד קשה לעשות את הקישור לחיי הנוכחיים. בסוף (אחרי זמן רב) החלטנו להיפרד וכעבור זמן ואחרי שהחלו לנקר בי שוב מחשבות על שינוי חיפשתי מטפל אחר ואת השאר כבר סיפרתי. הוא לא כל כך מבין מה הקושי שלי עם לעזוב את המקצוע הנוכחי ומשנה את דעתו מפגישה לפגישה. יום אחד הוא נורא מבין למה העבודה הנוכחית שלי כל כך חשובה לי ותורמת לי ויום אחר הוא צועק עלי שהוא לא מבין למה אני מתעקשת להשאר עם באמת הכל כל כך רע. כשאני שואלת אותו איך זה שהוא לא זוכר שרק בשבוע שעבר הוא נורא הבין מה היתרונות במקום הנוכחי, אז הוא אומר לי שהפעם הוא מאד הבין את המצוקה שלי. אם הוא מתנדנד מדעה לדעה איך אני אמורה לגבש תמונה אחת אחידה? אני מודעת היטב הן לחסרונות והן ליתרונות בכל בחירה וגם מודעת יותר מידי לכל הבחירות האפשריות. הבעיה היא שמבחינה רגשית כל יום אני נמצאת בנקודה קצונית אחרת כלומר מה שחסרלי זאת השלמה. ואני לא יודעת איך להשיג אותה. אני מתאמצת מאד להשאר. גם בעבודה וגם בטיפול. לראות אולי הפעם הזמן יעשה את שלו. אבל זה בכלל לא נראה מתקדם בכוון. לפני שבוע קיבלתי פה מספיק חיזוקים לעזוב ובכל אופן בחרתי לא לעשות את זה ואפילו להתחייב בפני עצמי ובפני הפסיכולוג שלי לא לחשוב על עזיבה במשך תקופה מסוימת כדי שזה לא יהיה איום ברקע כל הזמן. הוא דרך אגב בחר לעשות בדיוק כמוך. להניח שאני אפסול מראש כל מה שיהיה לו להגיד ובכך לבנות לעצמו מנגנון הגנה מפני הדחיה הצפויה לו בזה שאני אעזוב. הוא אף הטיח בי שאם כל כך רע לי פה אולי כדי שאני אלך. אני לא רואה איך אני יכולה לרכוש יציבות אם כל האיומים המקצועיים עלי משתחזרים גם בחדר הטיפולים. כמובן שפגישה שלמה אחר כך הוא רק הסביר לי שהוא לא אשם ובעצם הוא אמר זאת משיקולים מקצועיים טהורים ובלי שום קשר לזה שהוא כעס עלי. האם זה אומר שאני צריכה להקשיב לשיקולים המקצועיים שלו ולעזוב? לגבי ילדים. אני לא חוששת שאני ארצה להחליף אותם. אני חיה עם בעלי כבר שמונה שנים ומעולם לא רציתי להחליף אותו ולא היו לי ספקות לגביו. עיקר האי שקט שלי מתרכז בתחום המקצועי. לפחות בעשור האחרון. ילדים (לפי האמונה הסובייקטיבית שלי) ימנעו ממני להיות מסוגלת להמשיך ולשנות. (ולגבי נשים, גם עם בעל פמיניסטי, זה נכון יותר). ואני עדיין לא שלמה עם איפה שאני נמצאת. אני לא מצליחה למצא את מוקד הבעיה, וזה לא נראה שהפסיכולוג שלי מגיע לשם בעצמו. בסופו של דבר ככל שאני יותר כנה יותר כועסים עלי (גם אתה?)