לענבל

שלום, רציתי לומר שאני לא מסוגלת להיות בטיפול, כלומר פיזית אני יכולה להימצא בו ולהתמיד בפגישות וכו', אך אני לא יכולה להיות בו במובן "האמיתי" של טיפול , דהיינו: לספר על מצוקות ואירועים אינטימיים וטראומטיים. כמו כן, אני לא יכולה לעזוב את הפגישה בסופה ונשארת עד שלבסוף כשדוחקים בי אני הולכת. אי לכך אני חושבת שאני לא מסוגלת להיות בטיפול שאין בי "מסוגלות טיפולית". התפישה שלי לגבי טיפול, גם לאור הטראומה הקשה שעברתי ממטפלים נבזיים, שקרנים ונצלנים, היא לבוא ולקבל תמיכה רגשית אך לא לפתוח קופסאות שחורות, גם כי אני לא מסוגלת לסמוך על מי שמולי, אני לא מאמינה במטפלים. תשאלי למה אני הולכת? כי אני רגילה וגם כי אני צריכה קצת "חיבה", על אף שאני לא מאמינה שהיא באה ממקום אמיתי. אני באה לטיפול על אף שאני לא יכולה לסבול את המטפלת שלי- האם זה נשמע דיסוננס קוגניטיבי= לבוא למרות השנאה העזה לכל מה שמזכיר פסיכולוג/ית (לאור הטראומה הקשה שעברתי אבל לא רק). אשמח למענה, עד כה אהבתי את הנכונות שלך.

כה עצוב תוכן פנייתך, ובכל זאת- כמה אני שמחה שכתבת אותו. עד כה היה קשה לי להבין אותך - אם אינך מאמינה בטיפול, מה את עושה בפורום? לאיזה תשובות את מצפה ממני? או בקיצור - איך אפשר לעזור למי שלא מוכן להיעזר? אני חושבת שהמודעות לקושי שלך להתמסר לטיפול היא חשובה. הצרה היא שזה יוצר מעגל סגור וכואב - מצד אחד "איזה אוכל מקולקל", מצד שני "כמה מעט ממנו יש" - מעגל שמותיר אותך בתחושה תמידית של רעב לחיבה, לתמיכה, לחום, מבלי יכולת אמיתית להנות מהם,לשבוע. כנראה גם עם התנהגות (כמו למשל לא לעזוב את הפגישה בסיומה) שמשחזרת שוב ושוב דחייה. אני באמת מקווה שאת משתפת את המטפלת בקושי הזה, לפחות באותה מידת כנות ששיתפת כאן. קשה עד בלתי אפשרי להיות בטיפול ללא אמון במטפל. אין ספק שתפקיד המטפלת שלך להוכיח את עצמה ולהצליח לרכוש את אמונך. כולי תקווה שתאפשרי לה.

כתבת הודעה כ"כ כנה ומרגשת. באמת פעם ראשונה שאת באמת מביאה את עצמךואת הפגיעות בפורום ולא עוסקת ב'אחרים'. מניחה שיהיו עוד רבות אחרות בהמשך. באמת יופי! ועם גישה כזו אני בטוחה שיהיה לך קל יותר לקבל מענה.

זאת ההודעה האחרונה שארשום היום... מעבר לברכת דרך צלחה בפורום, רציתי לומר שהגישה שלך כלפי הפונים מאוד 'נכונה'- חיובית, מלאת חום והתכוונות. זה מעודד תקשורת ומרחיב את האפשרויות. יופי.

ענבל, תודה על המענה. יכולתי להרגיש שהוא בא ממקום איכפתי ומחבק. אני לא יודעת איך לצאת מהמעגל של להיות בטיפול (מספר שנים) ובו זמנית לא להיות. לא מסוגלת להיחשף ו"לשחק את המשחק", להיות לרגע עם כאב שיש לו זולת ואז להיזרק בקטיעה צורמת החוצה. אני לא יודעת להיות שם. מה גם, שלא מזמן הסתיים טיפול שבו נזרקתי על ידי המטפל מבלי יכולת לדבר, להסביר. אני לא יכולה לשקם את עצמי מהפגיעה הצורמת כל כך. יכול להיות שלא הייתי בסדר במאת האחוזים, אבל חוסר אמפטיה שכזה פוגשים אך ורק באדם שיש בתוכו מקום של רוע טהור, מעבר לאנושיות ולחמלה. אני כאדם לא מסוגלת לא להיענות למישהו שזקוק בצורה אנושה, מבקש מחילה ומתחנן על עצמו. מקווה שמי שעשה זאת בודק את עצמו טוב טוב ומתקשה לישון בלילות. אני קוראת ספר של פילוסוף איטלקי בשם אגמבן המדבר על אתיקה שונה שיש להתייחס אליה בכל הקשור לעדות של ניצולי שואה ולמצבו של "המוזלמן". הספר לקח אותי אל היום יום, אל בקשת החמלה שחייבת תמיד להיענות. זה מה שמבדיל אותי כאדם.

רציתי לציין שמי שנטש אותי ככה, בעצם נתן לי מתנה. בדיעבד, אני שמחה על כך. לא הייתי רוצה להישאר בטיפול אצל לא-אנשים, על אף התדמית הנעימה והכל כך הומניסטית, זו שכולם אוהבים וזו שהנושא כל כך אוהב לטפח. תדמית שהיא אינה אלא מה שנקרא, "שתיקותיה המשוגעות של השפיות". אני מכירה את אכזריותן של "שתיקות משוגעות" אלו. אני שמחה על עזרתך כאן.