הי...

הי שרון, שוב אני.. היו לי כמה ימים קשים השבוע.. קורים כל מיני דברים ואני לפעמים קצת מוצפת. נפגשתי איתה היום, וכבר לפני שהספקתי לומר משהו ראיתי שהיא מתבוננת בי במבט של חמלה וכאב.. הבנתי שהיא כנראה מגיבה למשהו שהיא רואה בי ושאלתי מה קרה. אמרה שאני נראית היום שונה. משהו בהליכה שלי אחר, שאני נראית עמוסה. אנחנו רק שנה יחד וכך זה היה ממש מההתחלה.. אני לא יודעת איך היא מבינה את תוכי כמו שהיא מבינה.. לא מפסיקה להפתיע אותי. ואני חשבתי שהצלחתי להחזיק את עצמי לא רע בכניסה אליה.. זו הייתה פגישה קצת קשה לי.. הצלחתי לומר את הרוב, בעזרתה, ויצאתי בתחושה שקצת יותר קל.. בסיום הפגישה היא שאלה אם אני חושבת שאוכל וארצה להגיע זמן מה פעמיים בשבוע. אמרה שאני נראית לה עמוסה וחשופה מאוד, וששבוע זה הרבה זמן לחכות.. קבענו וסגרנו את הענין די בזריזות ומיד אחר כך נבהלתי. גם כי קבענו בשעת ערב ולא נעים לי לגזול אותה ככה מהמשפחה שלה, וגם כי זה קשה להגיע פעמיים. הכל נשאר פתוח ומחכה. במקביל, זה גם מאוד מקל, לדעת שמישהו מחכה לך בחצי הדרך.. להרגיש שהיא מבחינה בי כמו שהיא מבחינה.. אני פשוט מפחדת לשקוע בעולם המשותף שלנו, שלי ושלה, ולחוות אותו בדמיון שוב ושוב על חשבון אינטראקציה רגילה עם העולם. לברוח אליו, אולי. אני מרגישה שאני מתביישת להגיע שוב, כאילו הודיתי בקושי, או באיזו תבוסה. כן, כאילו יש בזה סוג של כניעה.. (אני קצת מפחדת..) ל.

סליחה שרון, שוב אני.. עד שתבואי, אני רוצה לשאול אותך שאלה נוספת. אני יודעת שהפגישה הנוספת שהיא נותנת לי היא מחוץ לשעות העבודה שלה, תסתיים קרוב ל-21:00, ויש לה ילדה צעירה בבית.. אני מרגישה כמעט מחוייבת להגיע עצובה וחשופה מאוד שוב, כדי להצדיק את המתנה הזו שהיא נותנת לי. כאילו אם אעלה עניינים פחות "פנימיים" ממה שהעליתי בפעם שעברה, ויותר קונקרטיים, אחטא לה ולילדתה הקטנה. "בשביל זה אני עובדת כל כך מאוחר, נגזלת מילדתי?", היא אולי תחשוב, "כדי שלילך תתלבט איתי בקשר ל-X?".. אם ארגיש בבוקר אותו יום שאני לא עצובה והרוסה כמו קודם, האם ראוי לבטל את הפגישה הנוספת, ולחכות לשעה הקבועה שלנו..? (כמה דילמות, אה..?) אני אחזיר הכל לשם, אל דאגה, אבל בנתיים אשמח למחשבותייך כמטפלת של אחרים. ל.

לילך שלום, נראה לי שנבהלת מהמהירות בה הוצעה לך השעה הנוספת ומהמהירות בה הסכמת לכך. מעבר לפעמיים בשבוע הינו לא תמיד פשוט כל כך ומעורר התלבטויות, לעיתים עולים חששות מתלות, מקירבה רבה יותר ועוד. החשש שלך שתכבידי על המטפלת גם הוא סוג של חרדה שעולה. ניתן להניח שלא היתה מציעה שעה אם לא היתה יכולה לעמוד בכך. נשמע לי שאת מהרהרת הרבה בבת הקטנה שלה, גם רוצה לקבל כמוה אך גם חשה אשמה על כך.. בעיקרון אני חושבת ששינוי המסגרת של תדירות הפגישות צריכה להיות קבועה ועיקבית כמה שניתן. אני בטוחה שתשוחחו על כך. בברכה, שרון