לד"ר גידי רובינשטיין שלום רב

הבעיה שלי היא כזאת לפני ארבעה חודשים עברתי לצערי הרב הפלה בחודש שלישי (לא הפלה טבעית) אלא ניתוח בהרדמה כללית כי לעובר שלי לא היה דופק. אחרי ההפלה חזרתי לעיסוקים הרגילים שלי שזה עבודה ובילויים וכל הדברים הרגילים שהייתי רגילה לעשות אלא שהתחלתי לפחד ועברו עלי רגעים של חרדה שמה יהיה הלאה האם עוד פעם יקרא לי דבר כזה ונוצר בי פחד שכל הריון יהיה לי אותו דבר או יותר גרוע ועקב כך התחלתי להרגיש לא טוב כגון בעיות בקיבה , זיעה קרה, וזה תמיד קורא לי כאשר הוסת מאחרת לי אז אני מתחילה לחשוב מחשבות. השאלה שלי איך ניתן להתמודד עם זה מבלי ללכת לדבר עם מישהו אולי תוכל לתת לי עצה. ככה ביום יום אני בסדר גמור מבלה עובדת הכל תקין ויש לציין שעד לפני המקרה לא היו לי חרדות ולא פחדים אבל היום המצב שונה אודה לתשובתך ומצטערת על אורך המכתב תודה מאיה

שחכתי לציין שאני בת 28 וזהו היה הריוני הראשון

שלום יעלי, ראשית, עברת טראומה קשה מאוד ואני משתתף בצערך. אובדן ילד ראשון הוא נושא משמעותי מאוד. לא אוכל לתת לך "עיצה" בנושא כבד כל כך. זה יהיה לא רציני ולא אחראי, אך נדמה לי שהעובדה שאת מבקשת להסתפק ב"עיצה" ומציינת שאינך רוצה לפנות לטיפול מעמיק עולה בקנה אחד עם הרצון, הטבעי כשלעצמו, להמשיך לזרום עם החיים, כולל עם הבילויים, כאילו שום דבר לא קרה ואז את לכאורה אכן ממשיכה בחיים ומשלמת על כך בהתקפי חרדה מובנים בהחלט. הפלה, בייחוד לא רצונית, היא אובדן של אדם קרוב, גם אם הוא עוד לא נולד. היו לך פנטזיות לגביו או לגביה, הוא חי בבטנך, הכי קרוב שאפשר ופתאום הוא איננו. אם חלילה וחס היה לך ילד שהיה אובד לך, לא היה עולה בדעתך להמשיך את החיים. גם אילו חלילה בעלך או אחד מהורייך היה נפטר. לא לחינם הקציבה היהדות תקופות קצובות לאבל על אדם קרוב, שבמהלכו נפסק חלק ממהלך החיים, ובהתנהגותך, כולל בהתנגדותך ללכת לטיפול, את מנסה לדלג על אותו אבל. לכן המלצתי החד-משמעית היא לעצור קצת את מהלך החיים הרגיל, לפנות לטיפול מקצועי ולעבד את הטראומה שקרתה לך, כולל את פחדייך שהיא תחזור על עצמה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין