משהו משובש בהגיון

-זה שלא קיימת אפשרות לפסיכותרפיה במצבים אקוטיים ובהתחלת הטיפול. -זה שזה זניח שלתרופה יש תופעות לוואי דווקא כשבן אדם בתקופה הכי רגישה. -זה שהופכים משהו רגשי למשהו חולני. אישית אני לא מאמינה בטיפול פסיכותרפויטי ממושך, אם כי אני לא מבינה מה זה בדיוק אומר.התערבויות קצרות מועד צריכות היו לבוא דווקא במצבים אקוטיים בתחילת האשפוז כי משבר זאת לא מחלה, ולא צריך לקבל עונש על משבר, גם אם לדעת אנשי מקצוע זה לא עונש וזאת הנורמה. נורמה כזאת יוצרת טראומה שנוספת על המצב הלא טוב בו נמצא האדם.ברור שהתיימרו לעזור לו, זה נסיון עלוב מאוד שהוא חוייב למרות רצונו לשתף עימו פעולה.זה היה ללא הצלחה כי זה נעשה באופן שרירותי.למיטב ידיעתי הוא היה מותש מאח שלו ומהאבל והגעגוע לאימו. למעשה אין סתירה בין זה שנעשה לו עוול לבין זה שניסו כן להצילו מפני עצמו ללא הצלחה. אופן הטיפול אלים. ההרחקה מהסביבה לא טובה. החרדה להגיע למצב חמור מסוכנת, ובאופן פרדוכסלי החרדה הביאה להתנהגות שהביאה לאשפוז שהחמיר לדעתי את החרדה הזאת. אני חושבת שבעיה חמורה נובעת מזה שיש מקום נרחב לאמונות של המטפלים ומקום צר לתחושות של המטופלים.ברור שאי אפשר לדבר על כל המטופלים בהכללה כי כל אחד הוא מקרה אחר,אבל שוכחים שאנשים הם לא רובוטים, ולא הוגן להתייחס לאנשים שמצוקה הכריעה אותם כאל אוסף של סמפטומים.ואין למעשה כל התייחסות למה שכתבתי הרגע כשמגיעים לאבחון פסיכיאטרי.

ל שלום שוב, אלה רגשותיך ומחשבותיך, אני יכולה להבינם. בעיני הכי קשה זה חוסר האונים והאשמה עמה נשארים בני המשפחה והקרובים, על כך שלא יכלו להציל. בברכה, שרון