מחשבות על סיום טיפול ועוד....

האמת שאין לי שאלה, אבל יש לי מה לכתוב... אני בת 25, למודת טיפולים נפשיים למיניהם (כל מיני סוגים של מטפלים, כל מיני סוגים של טיפולים, כולל טיפול פסיכיאטרי ואשפוז אי שם בגיל 16, לצערי...). היום אני כבר 3 שנים מטופלת אצל אותה פסיכולוגית. למרות שהיו לי טיפולים שונים בעבר, זה הטיפול הכי ארוך, נדמה לי שזו המטפלת שהכי נקשרתי אליה (להוציא פסיכיאטר שהיה, ובעצם עדיין למרות שלא מטפל בי כבר כמה שנים טובות - האליל שלי...). עברתי על הודעות בפורום ודי הפתיע אותי לגלות שהפחד מסיום הטיפול הוא משהו משמעותי להרבה מאוד מטופלים. ולמרות שאני בעד טיפול, אני חושבת שיש משהו נורא אכזרי בעובדה הזו שזה קשר שעתיד להגמר באופן מוחלט בשלב מסוים. הרי מחוץ לטיפול אני לא מאמינה שיש אנשים שהיו נכנסים לקשר בו הם מוכנים לבטוח, לדבר על דברים כמוסים, להקשר ואפילו לאהוב - בידיעה שיהיה לזה סוף מאוד ברור. אני בכל מקרה לא הייתי עושה את זה. היה לי ניסיון של פרידה (מאותו פסיכיאטר מדהים, שהיה הרופא שלי מעל לחמש שנים) שהייתה לי קשה מנשוא. למרות שעבר המון זמן, למרות שהיה ברור שהגיע הזמן להמשיך הלאה וכולי וכולי. זה היה אובדן איום. ובטיפול הנוכחי לקח לי כל כך הרבה זמן, אולי רק אחרי שנתיים, להתחיל לסמוך, לסנן פחות את המילים, להעיז להגיד דברים קשים...ואני כבר מרגישה שנקשרתי אליה. אני בהחלט מפחדת נורא מהיום שבו הטיפול הזה ייגמר. ואני גם חושבת שגם אם מתכוננים לפרידה לפני כן ומתקשקשים על זה בטיפול, זה כואב מאוד. ובלי קשר לכל מה שכתבתי עד עכשיו, אולי בכל זאת יש לי שאלה: אני סובלת מדיכאון ומהפרעות אכילה. היו תקופות שזה היה בלתי נסבל, והייתי אובדנית וכולי וכולי. היום הדיכאון הוא מתון ביותר. להפרעות האכילה עדיין יש חלק נכבד בחיים שלי (אני קצת בספק אם זה משהו שאפשר להתגבר עליו...). אבל אין ספק שעברתי דרך ארוכה, שלמדתי על עצמי לא מעט, שהתבגרתי. כרגע אני משלימה בגרויות, וככל הנראה אני עדיין רחוקה מזה שנות אור - אבל כשארצה לבחור מה ללמוד באוניברסיטה - אני חושבת על עבודה סוציאלית. אין לי מושג אם זה אפשרי מבחינה טכנית (אחרי עבר של אשפוז וכאלה, לא יודעת אם בכלל אפשר להתקבל ללימודים כאלה), אבל נניח שזה אפשרי, ונניח שאני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם לימודים של התחום, מעניין אותי לדעת מה דעתך? האם ממקום כזה אפשר ללכת למקצוע טיפולי? תודה.

מיכל שלום, על פניו נראה לי מסובך לטפל באנשים כאשר את סובלת מדיכאון לעיתים (גם אם כרגע מתון) או מהפרעת אכילה. אך איני מכירה אותך או יודעת משהו על כישורייך ובנושאים הללו כל מקרה לגופו..לקבל החלטה על תחום לימודים זה לא פשוט, אך שווה להשקיע בכך מחשבה, זה יכול להיות נושא חשוב לדיבור בטיפול שלך. בברכה, שרון

עם ההנחה הבסיסית שלך שרון כאילו מטפל הוא מעל לכל הסבל האנושי הפשוט. יכולים להיות מטפלים שלכאורה הם 'בריאים' בנפשם על הנייר- והכל זאת מתנהלים באופן בעייתי ולחילופין- מטפלים שמתמודדים עם קשיים נפשיים מהותיים ועושים עבודה איתנה ומסורה בזכות הרגישות והכבוד לקושי המוכר להם (ג'ימיסון, למשל- כתבה ספר ידוע על היותה מטפלת המתמודדת עם מאניה דיפרסיה). אני חושבת שיש בדברים מסר מאוד בעייתי- ודווקא משום שמחקרים רבים מראים שהרבה מטפלים הגיעו לתחום ממקום קשה של התמודדות. יש המון מטפלים שמתמודדים עם קשיים נפשייים מורכבים ואיש אינו מודע לכך. היכולת לעשות הפרדה בין הקשיים האישיים לעבודה ענינית היא חלק ממקצועיות שמחויבת גם כלפי מטפלים 'לא דכאוניים' או כאלה הנושאים כדגל את סמל המיינסטרים השפוי. ואגב אם החשש הוא דווקא כלפי פגיעה במטופל במצבים של חוסר יציבות- חשוב לציין כי דווקא המטפלים שפגעו מינית סימלו כביכול את סמל 'האיזון' ו'הבריאות' והתפקוד החברתי הנורמטיבי. יש נתונים אישיותיים שהם בעלי ערך רב יותר לאין שיעור לעשיית עבודה הקשורה בדיני נפשות- כבוד ורגישות כלפי בני אדם. זהו ערך עליון שלצערי הרב לא תמיד ממומש בשטח.