שאלה

משהו מוזר קורה בטיפול. אני מחכה לפגישה כל השבוע, ואני מתגעגעת למטפלת. ואני מדמיינת איך אני אפגוש אותה, במה לתשף, מה לומר. אבל ברגע שאני מתיישבת, אני לא יכולה לנשום, אני רוצה רק לצאת, לברוח, שזה ייגמר, אני שותקת ומהנהנת, חושבת המון ויש לי תשובות למה שהיא אומרת, אבל לא יכולה להוציא מילה.. הידיים והרגליים כואבות מרוב כיווץ, ולא משנה מה היא עושה, זו כבר הרגשה שלי שנה וחצי (עם המון חופשות) וכל זה התחיל מרגע שסיפרתי לה על האירוע שהיה לי בחיים ואז כאילו שהחדר והיא הפכו לשותפים באותה התעללות אני בחיים לא שיתפתי את זה עם אחרים, וכשזה יצא כאן, זה הפך למשהו מרכזי למרות שלפני הצלחתי למחוק, להחביא, להסתיר... איך אני ממשיכה

יונית שלום, אני חושבת שאת צריכה לדבר איתה על תחושות אלה, לתת להן מילים, בדיוק כפי שאת מתארת זאת כאן. משהו קורה שאת יכולה להיות רגועה וקרובה למטפלת רק כשאת מחוץ לטיפול, אז יש לך מרחב ואת יכולה להרהר, לפנטז מה תגידי ואיך תשתפי אותה...ואז ברגע שאתן נפגשות ויש קירבה פיזית את הופכת קפואה ומשותקת. פתאום הטראומה מקבלת מקום, מתגנבת לך לגוף, נדבקת אליכן. נסי לתאר זאת במילים כשאתן נפגשות. אני חושבת שזה יועיל. בברכה, שרון