געגועים

אני מתגעגת למטפלת המון בין כל פגישה ופגישה. אבל אני נמנענת מלהביע זאת כי פעם היא התחילה לנתח זאת ולהגיד שאני משתמשת בה במקום אמא. ואני לא רוצה שהיא תרגיש זאת כי אני גם לא מרגישה כך. היא כן חשובה לי מאוד והיא מקשיבה, ושם בשבילי אבל היא לא יכולה להיות במקום אמי. לכן, אני חונקת את רגשותיי בפניה, והיא מתעצבנת מאוד. כלומר, אני לא מביעה את רגשות הגעגוע, וגם לא הבכי שצץ לפעמים באמצע פגישה מסוימת. אני מראה לה איפוק טוטלי, והיא מתעצבנת מאוד מזה שאני לא מביאה את עצמי. אני מפחדת מהניתוחים שלה, ומאיך היא רואה דברים, כי לפעמים הם לא מתאימים לצורה שבה אני רואה דברים. הגעגוע אליה הורג אותי, אבל אף פעם לא אמרתי לה זאת. מה אני אמורה לעשות עם זה. (אין לה שעות נוספות לתת לי חוץ מהשעה הקבועה שלנו).

ליאת שלום, נראה שאת חונקת בתוכך הרבה רגשות, גם את הגעגועים וגם את הכעס על כך שהמטפלת לא מבינה אותך. אך היא לא יכולה להבין אם אינך משתפת אותה במחשבותיך ורגשותיך. כנראה את חשה כי מסוכן לך לומר את אשר על ליבך, אולי מחשש שהכעס יפגע או יקלקל את הקשר. פשוט אמרי לה שאת חוששת מהניתוחים שלה (למשל).כך היא תוכל להתאים עצמה טוב יותר אליך. זה תהליך לא פשוט, אך רק אומץ לומר את הדברים ישחרר אותך מהרגשת החנק הזו. בהצלחה, שרון