פרידה מטיפול

שלום אני בטיפול כבר 3 שנים. מבחינתי זה הטיפול הראשון, החשיפה הראשונה, הקשר הכי חזק נפשית (כאילו שבו אני נותנת למישהו להתקרב אלי כל כך). מבחינת המטפלת כל עוד אני לא הולכת בקצב שלה, לא עושה שינויים משמועתיים , אנחנו תקועים. הרבה פעמים גם אני הרגשתי בתקיעות או באי הבנה מצידה והבעתי את אי הסכמתי בבריחה, דבר שעיצבן אותה הרבה. לאחרונה ואחרי חופשה ארוכה של חודשיים, היא התקשרה והתלבטה יחד איתי אם צריך לסיים את הקשר הזה,בגלל התקיעות והבריחות שלי. זה היכה אותי חזק, כי היא יודעת שאני לא אלך שוב לטיפול ולא אתעסק עם כל הדברים מחדש, הרי אצלה לקח לי בערך שנה עד שהתחלתי לדבר. אני מרגישה שהיא מוותרת, נוטשת...שאין לה יותר כוח בשבילי. היא כל הזמן רואה את החלק שלה בטיפול (כמה שהיא התאמצה, וכמה שהיא עבדה מחוץ לשעות שלה, על מנת להגיע אלי...) אבל היא לא רואה את הצד שלי וכמה שאני גם מתאמצת להבין מה היא רוצה ממני, כמה קשה לי עם כל החשיפה הזאת.... בא לי אפילו לוותר על שיחת הבירור האחרונה שבעקבותיה אני אמורות להחליט אם להמשיך או להפסיק (כי אני מרגישה שהיא רוצה שאני אסכים "לתנאים" שהיא תציב), ומצד שלי קשה לי מאוד בלי תמיכה.

שירה שלום, את מתארת כי המטפלת לא רואה את הצד שלך- כמה קשה לך עם החשיפה, כמה את מתאמצת להבין אותה..את גם מבטאת חוויה לא פשוטה שאת זו שצריכה להתאים עצמך אליה- לקצב שלה, לציפיות שלה לשינוי ועוד. אני חושבת שאלה רגשות חשובים לברור בינך לבין המטפלת. הטיפול עוזר לך במובנים רבים, ולכן לא הייתי מוותרת על שיחת הברור שבה יש מקום לבטא את הרגשות שהעלית כאן. חשוב שהמטפלת תשמע שאת זקוקה לה אך בקצב וביכולת שלך. אני מקווה שתצליחו להגיע להבנה. בברכה, שרון