מטפלת

שלום שרון, אני בטיפול מזה כחצי שנה. המטפלת שלי ואני מאד נקשרנו ואני מרגישה את זה באופן הדדי. אנחנו בנות אותו גיל, רקע אקדמי דומה,מתגוררות באותה שכונה ומשיחותנו עולים תחומי עניין משותפים (לבד כמובן מהדברים שהיא עוזרת לי בהם שבגללם הגעתי לטיפול). היא אומרת לי לא אחת שהיא חושבת עלי במהלך השבוע. היום התברר לי גם שילדינו הקטנים נולדו בהפרש של מספר ימים וזה העלה אצלי את המחשבות שעלו כבר לא פעם, הייתי רוצה בעצם להיות חברה שלה, הייתי מוכנה לוותר על הטיפול בשביל זה, אני רוצה לדעת עוד עליה (לא מהסקרנות על מה היא מסתירה אלא באמת, מה הדעות שלה, מה המחשבות שלה). האם תוכלי לדמיין את עצמך במצב זה ולהעריך מה יכול לקרות אם אעלה את זה בטיפול? אין שום דבר לעניות דעתי שאוסר קשר חברי. אני יודעת שמטפל היה רוצה לחשוב על עצמו שחובתו הטיפולית באה קודם אבל אם התחושות שלי לגבי הדדיות העניין נכונות, האם לא שווה להעלות את זה? מאד אודה לך אם תוכלי לשים עצמך במצב זה ולתת לי תמוונת ראי. תודה

אפרת שלום, בעיקרון כל נושא המטריד אותך יש לו מקום בטיפול, בוודאי שגם לנושא הקשר בינך לבין המטפלת. לאור תאור היחסים ביניכן כן אציין שבקשר טיפולי עדיף שהמטופל יידע כמה שפחות על המטפל כדי לשמור עליו בדיוק ממה שקורה לך עתה. החיים האישיים של המטפלת צריכים להיות מחוץ לתמונה, כדי שלך יהיה את כל המרחב הרגשי לחוש יחידה ומיוחדת עבורה, ללא תחרות וללא המציאות הפרטית שלה שתפלוש ותפריע. אלה כללי בסיס בטיפול. הרצון לדעת עליה עוד מובן, וזהו נושא לדיבור ביניכן. אני מקווה שהגבולות יישמרו,וזו אחריותה, לטובתך הנפשית. בברכה, שרון

שלום, החיים האישיים של המטפל/ת לא יכולים להיות מחוץ לתמונה כי הם כבר שם מובנים בתוך האישיות של המטפל שגם לו הרי יש עולם פנימי, אולי המטפל ועולמו לא במרכז התמונה אבל הוא בהחלט נמצא במסגרת של הסטינג הטיפולי. דבר שני: אנחנו (המטופלים) לא יחידים ומיוחדים בחייו של המטפל/ת. אלא רק ל50 דקות בשבוע, וגם אז לפעמים מחשבותיו (של המטפל/ת)נודדות מאיתנו וזה אך טבעי. לי באופן אישי מפריעה הגנתיות היתר של המטפל שלי. איך אני אמורה לתת אמון במישהו שאני בכלל לא מכירה ושלא מאפשר או פוחד שאני אכיר אותו?

שלום שרון , את כותבת שחשוב שהמטופל לא ידע על עולמו של המטפל ושזה חשוב לבריאותו הנפשית של המטופל . אני בטיפול כמעט שנתיים והמטפלת שלי בהחלט עומדת בכללים ואני כמעט ולא יודעת כלום על חייה הפרטיים, האמונות שלה והמחשבות שלה - אני לא מרגישה שזה תורם לי לטיפול ואולי אפילו להפך זה מאוד מקשה עלי לשתף אותה כשאני לא יודעת מה באמת קורה אצלה בראש בקשר לדברים שאני אומרת ,ואני תמיד נמצאת בחרדה כזאת שאולי מה שאני אומרת נשמע לה טיפשי . אני חושבת שאם היא הייתה משתפת אותי בחייה, מחשבותיה ואמונותיה זה היה מקל עלי עוזר לטיפול והיה עוזר לי להיפתח אליה יותר . אשמח לקרוא את דעתך .