תשומת לב

שלום ד"ר רובינשטיין יש אנשים שבכדי למשוך תשומת לב תמיד קורה להם משהו. הם תמיד עצובים, בוכים ומתנהגים בצורה "פסימית" במכוון ליד אנשים מסוימים שמהם הם רוצים למשוך תשומת לב, כשבעצם אין להם סיבה "אמיתית" לבכות או להיות עצובים. זה נראה כאילו הם מנסים לענות על חסך מסוים, ואולי כמה. הרי אדם שמנסה למשוך תשומת לב, בכל דרך שהיא, מנסה לומר שחסר לו משהו, והרבה. הוא כנראה חווה דברים בעברו, הגורמים לו לחוש צורך לקבל את תשומת הלב הזו, גם אם זה נעשה בדרכים "לא נכונות". האם משיכת תשומת הלב בדרך זו נעשית במודע? האם צריך להעיר לאדם כזה על צורת התנהגותו, על הצורה בה הוא מנסה למשוך תשומת לב? האם צריך לגרום לו להבין איך הוא מתנהג? או אולי צריך לענות על הצרכים שלו ולתת לו את תשומת הלב לה הוא זקוק, בלי להסב את תשומת לבו לדרך בה הוא מבקש זאת? טיפול יעזור מאוד לאדם כזה, נכון? אולי בעזרת טיפול הוא יבין למה הוא מתנהג כך, הוא יבין מאיפה ולמה יש לו צורך כל - כך גדול בתשומת לב, עד כדי כך שהוא סיגל לעצמו צורת התנהגות פסימית ליד אנשים שמהם הוא רוצה תשומת לב.

שלום שלי, את מעלה שאלות חשובות מאוד, שכל אחת כבודה במקומה מונח, אך כדי לענות עליהן צריך להכיר את האדם. באופן כללי, חלק מהאנשים הנמצאים בדיכאון מפיקים רווחים מישניים מהמצב בו הם נמצאים. כלומר, עקב אירוע כזה או אחר התפתח אצלם דיכאון, שסיבותיו העמוקות יותר נעוצות מן הסתם בילדות. אם תוך כדי הדיכאון הם מקבלים מהסביבה תשומת-לב מיוחדת, שהם לא זכו לה ללא הדיכאון, אזי במונחים התנהגותיים הם "לומדים" שהדיכאון "משתלם" ואינם לומדים דרכים אחרות, נורמטיביות יותר, לרכוש תשומת-לב, לה כולנו זקוקים. בדרך-כלל מדובר בתהליך לא-מודע, ובמודע אנשים אלה רוצים מאוד להיפטר מהדיכאון, אך ההשערה היא שאותה תשומת-לב מיוחדת לה הם זוכים בגלל מצבים יוצרת ליקוי במוטיבציה שלהם להשתחרר מהדיכאון. השאלה אם במקרים כאלה על המטפל לספק למטופל תשומת-לב או להעלות למודעותו של המטופל את הדפוס הזה תלוי הן בגישה הטיפולית הכללית של אותו מטפל, הן באישיותו והן באבחנתו לגבי המטופל. טיפול בהחלט יכול לעזור, משום שטיפול הוא תהליך שאמור לאפשר תנאים מתקנים לגדילה שבמהלכו המטופל לומד להכיר בערך עצמו וכתוצאה מכך ליצור יחסים שיוויוניים יותר עם סביבתו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין