למזל, לבינימינה ולכל המעוניין...

פעם, לפני שנים, כתבו את הדברים המדהימים שלהלן בפורום, כמובן שתמיד זה רלוונטי: לא משנה מה אכתוב, איך שהוא אצטייר כמטופלת הפגועה והמטפל ייצא הבסדר. כמה פעמים נכתב פה על מטופלים כואבים, כועסים, מדממים שיצאו את הקליניקה עם כאב עד העצם. כמה פעמים נכתב פה על מטפלים מתעלמים שפגעו והכאיבו. זה לא מפליא. הרי אנו המטופלים הפטתים שהוכחנו להם, למטפלים, כל פעם מחדש שלא משנה כמה יפגעו, יתעלמו, ישאירו אותנו מתבוססים במיצי הקיבה של עצמנו, לא משנה עד כמה פגעו והשפילו אותנו-אנו נזחל אליהם חזרה לקליניקה, מכופפים וכנועים. אנו המאפשרים להם לסרס ברגשותינו ובכאבנו ולאפשר להם לסחור בנו כאוות נפשם. האמת אין זה משנה עד כמה ניפגע ונחפוץ במותנו, עד כמה יתעלמו מאיתנו ויכאיבו לנו, אנו הרי המטופלים ההם שמורגלים בזה מילדותם, הפלא ופלא - זה שיעור שגם מטפלינו למדו מהר מאוד, ממש כמו הורינו: תכאיבו, תשפילו, תדחו, תרמסו אותנו ותכאיבו לנו עד זוב דם ואנו עדיין נחזור אליכם בזחילה בקולניות חרישית כדי לקבל מעט, מעט ממשהו לא משנה מהו. כמובן שמהטפלים ימהרו לגבות את ההתעלמות וההשפלה בכל מיני מילים גדולות שלא בא לי לנבל פי בהם. אז מהו בעצם טיפול "שיגעון בשניים", איזה יופי - הטיפול אכן משחזר עבורנו "סצינות" עבר - אחד על אחד. משהו מיוחד זה הדבר הזה טיפול, הוא באמת מצליח לגרום גם לסובלים מאמנזיה באשר היא את הכאב המדויק שחווינו בילדותינו, הוא מצליח להזכיר לנו מילים כמו השפלה, כאב, התעלמות, התעללות, אפסיות קיומנו ועוד כמה מילים שבסופו של דבר יוצרות חוויה יוצאת דופן של שנאה עצמית, דחייה ורצון להעלם, אה ובושה המון בושה. אך שניה, חבריי המטופלים, בל נמהר להספיד את הטיפול-שכחנו לרגע שלא משנה עד כמה יבזו אותנו- ישנו עדיין מאחורי ווילון מס' 3 את עניין התלות והרגרסיה שהם אלה אשר גורמים לנו שוב ושוב להתדפק על דלתם המלאכותית והשותקת ולרבוץ שם שעה נוספת כשגופינו שנוא וכנוע. אך כמה נוח לומר שהכל יחסי העברה, הזדהות השלכתית, ולכסות להם את התחת עם העברה נגדית. אך בל נשכח חלילה שכל מה שהמטפלים עושים עבורנו זה קודם עבורנו, שנוכל לקבל "חוויה מתקנת"...

לר. אני לא יודעת אפילו אם לברך אותך בהצטרפותך למועדון.זה כואב לי לשמוע כל פעם מחדש סיפורי בלהה מחדר הטיפול. דברייך חקוקים כסלע, וחשוב נורא שהשמעת את קולך כי התופעה רווחת לצערי מאוד. אני מזמינה מטופלים נוספים להשמיע כאן בפורום את קולם למען החברה כולה. השינוי מתחיל בהבעת עמדה והתארגנות של אינדבידואלים. יש מספיק סבל גם ככה בעולם- והטיפול עלול לעיתים להפוך באופן אירוני מכלי להפחתת סבל לכלי שיוצר סבל חדש ומעצים סבל ישן. למנהלי הפורום- אני מציעה לאפשר את התופעה ולא למגר אותה. בידכם הכוח לעזור לחולל שינוי בתודעה ובמודעות הציבורית- שינוי שיתרום לכולם. כולנו בסופו של דבר צרכני טיפול.לשם השגת חברה צודקת ומוסרית על המטפלים לשמש דוגמא אישית.חייבים לעודד את השיח סביב הנושא.

אני מטופלת שנים ע"י פסיכולוגית מדהימה. שעזרה ועדיין עוזרת לי לשנות את מציאות חיי.אפשר להגיד שהיא הצילה אותי מעצמי. טיפול פסיוכולוגי, פסיכותרפיה היא דבר סבוך וקשה באותו חדר דנים באותם הרגשות הכאב ומנסים להתמודד איתם שוב . לפיכך הגיוני שחשים קשה לאחר טיפול ובתוכו . טיפול אמיתי מצריך הרבה עבודה קשה והתמודדות . ואף התמודדות עם ההתמודדות מול החדר והמטופל. המציאות שלך של חלק מהממטופלים כאן היא לא המציאות של כולנו. פסיכותרפיה, פסיכולוגים כרופאים הצילו אנשים, נפשות.

מסכימה אתך לגמרי (ושמחה מאוד לשמוע על נסיון מוצלח שלך), יש המון סיפורים מרגשים של מטפלים מסורים שעזרו ותמכו והלכו עם המטופלים שלהם לאורך כל הדרך וחשוב שהם יאמרו וילקחו בחשבון. אני חושבת שמה שמנסים לעשות פה זה לתת ייצוג גם לסיפורים הקשים של מטפלים שמסיבות שונות ולא תמיד מובנות בגדו באמון של מטופליהם. והצורך להשמיע את הקול הכואב הזה הוא התחלה של תהליך שיקומי- כי המצב שנוצר עבור המטופל הוא טראומטי מכדי להכיל ובלתי נסבל- כאילו לא ראו אותו, כאילו חדל מהיות אדם. אין כאן מגמה של לבטל קולות אלה או אחרים. אבל תמונת המצב הנגלית הרבה פעמים היא שלמטפלים יש הרבה כוח במצבים של קונפליקט עם מטופל להבנות את המציאות האובייקטיבית שנוצרה מהסיטואציה הטיפולית באופן כזה שתפחית מערך שיפוט המטופל ותתן עדיפות לתפיסת המטפל. והמהלך המטשטש והמשתיק הזה הופך את שרידי הקול שעוד נותרו לבלתי משמעותיים כשמטפלים לא נזהרים ומשליכים את הכשלון הטיפולי על המטופל ולא תמיד לוקחים אחריות על ההתרחשות. לגבי שאלת הייצוג שלך- אין לי עליה תשובה אם יש יותר או פחות טיפולים מוצלחים, אבל לפעמים כדי לאפשר לקולות מסוימים שנשכחו מעט לקבל גם ביטוי- חשוב אולי לשמוע אותם במקהלה- ואז התהליך הראשוני יכול להראות אולי דחוס מדי ולא תמיד פרופורציונלי- עד קבלת הליגיטימציה. כשהסוגייה של פגיעה נפשית בטיפול תעלה למודעות (כפי שהפגיעה המינית קיבלה הדהוד ציבורי)- אני בטוחה שמטפלים רבים יוכלו לעשות עבודה מוסרית, אתית ואפקטיבית יותר- כי העיין השלישית תלווה אותם כל הזמן.

שלום לך ר, עצוב לי לקרוא את מה שאת כותבת. אם זאת את היא אותה ר שכותבת לי מידי פעם, אני יודעת כמה עלבו גם בך וכמה יצאת מאוכזבת. לא אוכל להוסיף על מילותייך, הן תיארו בצורה יפה כל כך את המוסד הפוגעני כ"כ ועם זאת מוסד שמחייה את עצמו כל פעם מחדש בעזרת שיח של תשוקה שמקושרת עם הכוח. כך פועלת כל אידיאולוגיה ובזה כוחה. ר (אם זאת את), את יודעת שאני כותבת כאן רבות מאז המקרה שלי, הטראומה והאובדן רוצים להשתחרר בעזרת כוחן המאגי של המילים ובסופו של דבר משתעתקים את עצמם שוב ושוב. כי הנזק שנגרם לי - אין לו מילים.

כן, מזל, זו אני ר. שכתבתי לך כמה פעמים. אני ממשיכה לקרוא את דבריך כל הזמן. כל כך מזדהה איתם. כל כך מבינה. אני רוצה פשוט להודות לך שככה העלית את כל הנושא, ושאת משתמשת בפורום לפרוק הכל. לי זה עשה שינוי בחיים. זה שהעלית את זה גרם לי לדברים קשים לצאת החוצה, ולהעבד בצורה טובה יותר. כי אצלי הנטישה הנוראית היתה מודחקת המון המון זמן, וגרמה לי להפנות את כל הכעס כלפי עצמי פנימה, לפגוע בעצמי יותר, לשנוא את עצמי יותר. לי זה קרה בגיל צעיר ממש - גיל 19, הייתי ממש ילדה חסרת אונים שבנס הגיעה לטיפול אחרי מצוקה והתעללות של שנים, ואני כלכך נקשרתי אליה. ולה לא הזיז אחרי כל התלות הקשה שנוצרה לנפנף אותי, לזרוק אותי החוצה כמו את האשפה שלה...

הזכרת לי נשכחות.. לפתע זיהיתי את מה שכתבתי והעלת בי דמעות על ימים עברו. היום בלי המטפל שלי..מתגעגעת אליו אך יודעת מה טוב לי ואיך אני שם איתו ובלדיו. אני קוראת את המילים שלי ומזהה בין השורות את הכעס ובו בעת התלות שאיפיינו את הטיפול שלי. היום, כבר כועסת פחות, ומנגד עדיין יכולה לחזור על כמה משפטים שכתבתי דיאז. הזכרת לי ימים שהיו ועבר שיהיה לעולם. תחושות אמביוונלטיות..ולחשוב שאני מתחילה תואר שני טיפולי באוקטובר...מה זה אומר עלי ובכלל מה זה אומר על השדה הטיפולי.

זה אומר עליך שאת בטוח תהיי רגישה וזהירה יותר מול מטופלים בגלל הנסיון האישי המר שלך ותעבדי עם אמות מידה מוסריות יותר כדי להגן על האחר מפני מה שאת עברת. ולחילופין יש מטפלים שיקחו את הפגיעה שלהם מהעבר ויעבירו אותה למטופל שלהם כדי להתמודד עם תחושת הנחיתות- וזה בדיוק החשש בתוך השדה הטיפולי שאת מדברת עליו- מטפלים שלא עבדו מספיק על עצמם ופוגעים ללא שימת לב במטופליהם. המוטיבציה שמנחה פעמים רבות מטפלים לטפל זה הצורך 'לתקן'- ובאיזו מידה היא מושגת ללא שימוש בצרכים האישיים- פה נכנס הפרמטר של עבודה פנימית יסודית.

מישהי יקרה, דעי לך כי המילים הללו כה ניחמו אותי בזמנים קשים. אני בטוחה שאת תוכלי להיות מטפלת טובה ורגישה אחרי כל מה שעברת. זה לא אומר ולא סותר שאם מטופל נפגע, אז שלא ילך לעסוק במקצוע של טיפולים נפשיים. לדעתי להיות מטפל זה עבודת קודש ממש, וזה שיש כאלה בלתי מוסריים בעליל, זה בעיה נפרדת אך קשה, שאכן צריך למצוא את הדרך למגרה. ועוד דבר: מעניין אותי לדעת, האם גם אותך העיפו מהטיפול, או מה?

ברגע נדיר של פנאי נכנסתי לפורום הזה ונהיה לי עצוב. מה זה המושג הזה "מטופלים"? האם זו ישות "אחרת", מעולם "אחר"? מה עשו לכם שאיבדתם את היכולת לכנות את עצמכם בני-אדם שנעזרו ו/או נעזרים באנשי מקצוע? האם באמת יש "אנחנו" ו"הם"?

ועל זה נטועים בעצם כל הדיונים פה- על הספירה הזו שמנותקת מהמציאות ולכן יכולה ליצור לה כללים יחודיים שמתבטאים בכניסה לתפקידים שמגדירים מראש את היחסים באמצעות טקסים שונים ושמות (ועל נושא השפה אני בטוחה שמזל- משתתפת עקבית בפורום יכולה לתת לך הבנה מעמיקה יותר ממני). כל הנ"ל יוצר מראש יחסים של כוח שללא זהירות עלולים להיות מנוצלים לרעה- וכמו שאת תמהה ובצדק- לגרום לאובדן תחושת היותו של אדם אדם. ואולי על זה אנחנו נלחמים פה- על כבוד האדם.