טיפול

שלום לך אני בטיפול כבר 3 שנים, אבל אין הרבה התקדמות. קשה לי עם החשיפה, הדיבור, ההתקרבות, ובעיקר התלות (במטפלת שאני נלחמת בה בכל כוחותי). היה הרבה עליות וירידות בטיפול, הרבה לבטים -לעזוב להישאר, משני הצדדים- הרבה כעסים, הרבה בריחות מהפגישות, שתיקות, ואפילו צעקות. הדבר המעניין שאני לא וויתרתי עליה וגם היא לא. אבל גם עכשיו אחרי חזרה מהפסקה ממושכת חזרנו לתקיעות. היא טוענת שזה בגללי ועם הקושי שלי בלהשתנות, ואני טוענת שזה בגללה שהיא לא דוחפת מספיק, לא תומכת מספיק ולא נותנת לי כלים להתמודד כשאני לבד. אני מאוד רוצה שינוי, אבל זה לא מגיע, האם הגיע הזמן לדעתך להתנהג באומץ ולעזוב ולסבול את הפרידה קצת וזהו? אם תטצרכי ליותר פרטים, אשמח לתת.

ש. שלום, איני בטוחה שלעזוב את הטיפול אומר להתנהג באומץ..אולי דווקא להשאר ולהסכים להרגיש לפעמים את הכאב שבחוויות שאת מתארת זה האומץ..נשמע שאתן עוברות יחד הרבה וכמו שציינת לא מוותרות זו על זו. כבר בכך יש חשיבות רבה. לשינוי לפעמים יש צורות שונות לא תמיד צפויות. מקווה שלא תוותרי על המקום הזה. בברכה, שרון

היי שרון , תוכלי להסביר קצת יותר למה יש חשיבות רבה להרגיש את הכאב בטיפול ? למה זה טוב להרגיש כל כך רע?

ענית כאן ל"ש": "נשמע שאתן עוברות יחד הרבה..." שאלתי היא האם המטפלת באמת עוברת תהליכים עם כל מטופל, כלומר האם לפעמים יש השפעה אישית של בעיה מסוימת אצל מטופל על המטפל שלו? והאם בכי של מטפל מול הבעיה של מטופל היא דבר חריג? תודה