יש לי המון שאלות...

אני שואלת את המטפלת שלי בתקופה האחרונה המון שאלות והיא לא נותנת לי תשובות רק מחזירה לי שאלות.. נמאס לי מהמצב הזה ומכול הרגשות שמתעוררים כלפיה ..התלות והצורך לראות אותה.. היא מצידה חושבת שאנחנו צריכות לעבור להיפגש פעמיים בשבוע ואני מאוד רוצה, אני אוהבת לבוא לשם ואני כל הזמן מוצאת את עצמי מתגעגעת אליה אבל מצד שני אני מרגישה כ"כ מפגרת וטיפשה שאני הולכת פעמיים בשבוע ורק מפחדת שזה יעשה אותי יותר תלותית .. אני ממש מכורה אליה כמו לסם ... אני מרגישה שהלכתי לאיבוד עם כל הרגשות האלו .. :/

שוב ושוב אני מתריעה כלפי חוסר התועלת של הטיפול הדינאמי והנה עוד ועוד הוכחות לכך. המטפלים לא יודעים לעמוד מול בעיות קשות של המטופלים, אינם מעורבים באמת ומסתייגים מכל מעורבות פשוט כי אין בידיהם כלים. זה קרה לך, זה יקרה לעוד אנשים וקורה.

מתור מטופלת שכה אוהבת את מטפלת שלה, ני חייבת להוסיף משהו. זה נכון שמרגישים כך באמצע התהליך, אך זו הלמידה החשובה ביותר! ללמוד על ניפרדות, פרידות ולהבין שלא הכל ניתן לשנות הכל בעולם. לטעמי, זהו רק אמצע תהליך, כי למרות הקושי אחריו מגיעה תקופה טובה יותר.. של השלמה, הפנמת המטפלת, קבלת עצמך, התמודדות עם פרידות.. אני יודעת שלמרות שיום יבוא וניפרד.. היא תהיה חקוקה בליבי לנצח! אני מרגישה שהיא נתנה לי המון ולימדה אותי להתמודד עם קשיים בעצמי.. אני חזקה הרבה יותר, בטוחה הרבה יותר, וללא ספק גדלתי. בתחילת התהליך הייתי 'קטנה'... כעת אני יכולה ביתר קלות 'לעזוב את הקן'. ובכלל.. כל טיפול לגופו. מאחלת לך להגיע לשלב שאני הגעתי אליו. אחרי תקופות קשות ביותר... גם לפני ניתוח צריך לחתוך קודם. בהצלחה.

שלום לך, להרגיש כל כך תלויה במישהי זה לא פשוט, יש בכך התקרבות למשהו מהיחסים הטוטליים של היותנו תינוקות התלויים באמהותינו..אז יש בכך גם את הסיפוק וההנאה מלהישען ולהיות מוכלים במקום נעים ומכיל, וגם את החרדה המאיימת של הישמטות, או אי הימצאות של האחר כאשר בדיוק כשזקוקים לו.. לפעמים כשאנו מוצאים משהו שעושה לנו טוב זה מעורר גם בהלה מלאבד אותו ואז נוצר בלבול אם כדאי להתמסר או לא... את לא הלכת לאיבוד את מצאת מקום עבור עצמך, ומקום להתבונן בעומס הרגשות המבלבל הזה. סופשבוע נעים, שרון

ואוו שאני קוראת את מה שרשמת בפעם השנייה זה נראה כאילו זה היא רשמה את הדברים האלו .. זה בדיוק מה שהיא אומרת לי, שאני חוזרת לילדות שלי ולצורך באמא שלי זה נראה לי אבל לא הכי נכון כי אף פעם לא הייתה חסרה לי דמות של אמא אז בכול זאת למה אני כן תלוייה בה כ"כ? זה ברור שאני מרגישה שם הכי נוח והכי כייף , כי אני איתה והיא מדהימה הפחד שהאהבה הזאת לא תיגמר ושאני לא אוכל לעזוב אותה לעולם מקפיאים אותי . אני חושבת לפעמים שעדיף לי לשנוא אותה מאשר לאהוב , עם רגשות של שנאה אני מתמודדת יותר טוב