תמיכה בחברה

חברתי הטובה מנסה להכנס להריון לבד בעזרת תרומת זרע. היא גילתה שיש לה בעית פוריות והחלה בטיפולי פוריות. היא סובלת סבל נוראי ומתקשה להתמודד עם מצבה ועם המערכת הרפואית. זה נהיה מרכז חייה, ואני מהווה את התמיכה הרגשית העיקרית עבורה. (הוריה הבהירו לה בעבר שהם מתנגדים בתוקף לתכניותיה להביא ילד לבד כך שהיא לא משתפת אותם כלל וכאמור אין לה בן זוג) כל נסיון שלא מצליח גורם לה לדיכאון קשה. אין לה עמידות גם בפני התקלות הקטנות ביותר והיא עסוקה בלהאשים את הממסד הרפואי ולזעום על כל רופא שהיא נתקלת בו. היא כבר מזמן איבדה את היכולת להתיחס לעובדות בצורה רציונלית. למשל היא כועסת נורא שלא נותנים לה מידע על מצבה או על הטיפולים וכשאני מציעה לקנות לה ספר בנושא היא מסרבת בתוקף בטענה שהיא לא רוצה לדעת. היא טוענת שמצבה הגרוע ביותר שיכול להיות למרות שיש עוד הרבה תקווה. (סך הכל היא בתחילת הטיפולים) כל נסיונותי לעודד אותה נתקלים בכעס רב שאני לא מבינה עד כמה מצבה נורא ושהיא היתה רוצה לראות איך אני הייתי סובלת במצבה. בנוסף לכל היא גם עושה שטויות מבחינה רפואית שכלל לא ברורות לי. למשל הטיפולים אמורים להיות במרווחים של חודש כדי לתת לגוף לנוח ובכל זאת היא מחליטה על דעת עצמה לקחת את הכדורים גם בחודש רווח (למרות שהרופאים אסרו עליה) וכל זאת כדי להבטיח שאורך המחזור לא יהיה יותר מ28 יום כדי שלא תצטרך לחכות אפילו יום אחד עד לטיפול הבא. היא הולכת לכמה רופאים, שונאת את כולם פועלת בניגוד לעצתם טוענת שכולם שקרנים ומסתירה מהם מידע ומסרבת בתוקף ובכעס לשמוע כל עיצה בנושא. אני גם מהווה עבורה איום ושק חבטות. כשהיא כועסת היא מאחלת לי שאני אהיה במצבה. היא מידי פעם מתענינת אם אני לא חוששת לדחות את נסיונות הכניסה להריון כי יתכן שגם לי זה יקרה ומצד שני היא מתקשרת בבכי לספר שחברה אחרת שלה בהריון ואומרת שאם גם אני אהיה היא לא תוכל להתמודד עם זה ושעלי לספר לה מיד כשאני מתכננת. אני לא יודעת איך להתמודד איתה. היא כועסת עלי שיש לי בן זוג ושאין לי בעיות (לפחות לא בדקתי) ושאני מנסה להגיד לה שהמצב לא כל כך נורא או שכדאי להקשיב לרופאים או לחפש רופא אחר שתאמין לו. או שאני אומרת שזה יקח זמן עד שהיא תצליח. מה שנשאר לי זה להגיב בהסכמה שמצבה הכי נורא שיכול להיות (ואני באמת מצטערת נורא בשבילה ומבינה כמה היא סובלת ) אני לא יודעת איך לעזור לה והאמת היא שגם קשה לי נורא לספוג את כל הכעס שלה. אבל איכשהו אני מרגישה שאני רק אזיק לה אם אסכים עם המסכנות האינסופית שלה וחוסר הנכונות שלה לשתף פעולה עם הרופאים. מה דעתך?

שלום ענת, ניסיונותייך לתמוך בחברתך מעוררות הערכה וכבוד. הייתי מחלק את תשובתי לשניים: (א) מצבה של חברתך כפי שהוא משתקף במכתבך ו(ב) המוטיבציה שלך לתמוך בה. לפי תיאורייך, חברתך נמצאת במצב נפשי קשה, שנשמע כמו דיכאון, אשר אינו מאפשר לה התמודדות עניינית עם הנושא ויתר על כן, הוא אף מעלה סימני שאלה ליכולתה לתפקד כאם אם הטיפול יצליח. במסגרת המרכז הרפואי בו חברתך מקבלת את הטיפולים קיים שירות פסיכיאטרי, ואולי אפילו עובדת סוציאלית הצמודה באופן ספציפי ליחידה בה מטופלת חברתך. התהליך ידוע כתהליך קשה והצוות בוודאי מכיר את השלכותיו הפסיכולוגיות. מצד שני, חלק מההחמרה במצבה הנפשי של חברתך מאופיין ע"י נוקשות וסגירות להצעות לפתרון, כך שייתכן מאוד שהיא תסרב לפנות לטיפול מסוג זה, מה שמשאיר את האחריות בתחומה, בלי דבר שאת יכולה לעשות מלבד התמיכה שלך בה כחברה. טיפול נפשי אינו יכול להיות אפקטיבי אם האדם אינו פונה מרצונו ומיוזמתו וגם אין אפשרות ואין טעם לכפות אותו על האדם. לכל היותר אפשר להציעו ולפי תיאורייך, גם הצעה כזו עלולה להיתקל בהתקף זעם שאת אמורה לספוג. זה מביא אותנו לנושא השני. תמיכה עד גבול מסוים בחבר או חברה הנמצאים במצוקה היא בהחלט דבר הראוי להערכה. לפי תיאורייך, התמיכה שאת נותנת לחברתך הפכה להיות סוג של הקרבה, שבמסגרתה הפכת להיות קורבן (שתי המילים גזורות מאותו שורש). כקורבן, אני לא חושב שתועילי לחברתך, אלא רק תזיקי לעצמך. ייתכן שהדבר גורם לך תחושה של התעלות מוסרית, אך הוא לא אפקטיבי. לכן הייתי מציע לך להציב לחברתך גבולות, לטובת שתיכן ולטובת החברות ביניכן, כך שלמרות מצבה הקשה היא תדע שאינה יכולה להרשות לעצמה הכול ביחסים איתך. גישה כזו יכולה גם לעזור לה ביחסיה עם אנשים אחרים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין שלום. כתבתי לך כבר בעבר על חברתי (אני לא זוכרת באיזה שם בדוי השתמשתי אז). אתה צודק שאין טעם לנסות ולהפנות אותה לטיפול או לקבלת עזרה מקצועית ותאמין לי שכבר ניסיתי הכל. עד לפני מספר שבועות היא עוד הלכה לפסיכולוגית אחרי נדנודים אינסופיים מצידי, אבל עכשיו היא עזבה את הטיפול ואני שוב מרגישה שנשארתי לבד במערכה. כרגע כל הממסד המערכתי נראה בפניה כעוין ורוצה ברעתה כך שלפנות לעזרת מישהו שם יתקל בסירוב מוחלט. ניסיתי גם להציע לה לחזור לפסיכולוגית הקודמת שלה אליה היא היתה מאד קשורה (היתה אצלה בטיפול במשך חמש שנים) נתקלתי בסירוב מוחלט. אני לא מרגישה שום התעלות מוסרית. להפיך לרוב אני מרגישה לא בסדר בגלל שאני תומכת בה וברצונותיה שבסופו של דבר יפגעו באחרים. כמו שאתה אומר גם לי נראה שהיא תהיה אמא מאד בעייתית, ושהילד שלה בסופו של דבר יסבול מאד מהאופי הקשה שלה (היא תמיד כפייתית גם לפני המקרה הזה). בנוסף ישנו את האיום הנצחי שהיא שולפת בסוף : עכשיו כשהיא מרגישה כל כך לבד היא רוצה לחזור שוב לX X היה מעין חבר מיתולוגי שנשאר איתה בקשר במשך עשר שנים (ושלא מזמן היא אף סיפרה לי שהיא הסכימה להיות מעין שפחת מין שלו בתמורה לכך שיהיה איתה בקשר) במקביל היא זממה לגנוב ממנו זרע ובכלל כל חייה היו תקועים בגללו. ואם אני לא אהיה אמפאתית מספיק אזי אני אהיה אשמה בכך שהיא תאלץ לחזור אליו. לבסוף היא החליטה לפנות לבנק הזרע לנתק איתו קשר ואפילו לחזור ללימודים ופתאום נתגלו לה בעיות הפוריות וכל עולמה קרס. (היא אפילו משוכנעת שהכל עונש משמיים על כך שהיא מנסה לפעול בניגוד לרצון הוריה). לפני זה היא מעולם לא היתה בדיכאון ממש. וזה מפחיד אותי נורא לראות אותה עכשיו. בסופו של דבר נראה שהנאומים שלי בסוף מחלחלים ואתמול היא אפילו אמרה לי שאולי זה לא יהיה סוף העולם אם זה יקח שנה. והיא אפילו החליטה ללכת לרופא פרטי אחד שישאר במעקב קבוע אחריה. כל זה אחרי שהתקף הזעם חולף. (כך שאולי זה בכל אופן קצת אפקטיבי? גם הויתור על הפנטזיה לגנוב זרע התרחש במקביל לדיונים אינסופיים שערכנו על יתרונות בנק הזרע, אופציה שקודם לא היתה מוכנה לשקול) בסופו של דבר הבעיות שלה מעוררות גם חרדה נוראית אצלי. גם אני מרגישה אשמה שאני דוחה את תכניות הילדים ומה אם בסוף אני לא אצליח ויהיה מאוחר מידי? לגבי הגבולות. דוקא עשיתי את זה די בהצלחה עד לא מזמן. היא נהיתה קצת תלותית בי אחרי שהתנתקה מX וגם בנתה עלי יותר מידי. והצלחתי לעשות שרירים ואפילו לדבר על דברים חשובים באמת כמו שאין לה מה לסמוך עלי בעזרה בגידול הילד שלה וכ'ו אבל כעת מצבה כה קשה ואני כל כך מזדהה שקשה לי להדוף אותה או אפילו להביע את הכעס שלי כלפיה. ובכלל אני מאד אוהבת אותה וזו לא אשמתה שכל הצרות נפלו עליה. ביחוד לא ברור לי אילו גבולות להציב ואילו לא. אני לא יכולה להסביר לה לא להוציא את הכעס שלה עלי כי היא בכלל לא מבינה שהיא עושה את זה. ובכלל אני לא יכולה להתמודד עם רגשות האשמה של להשאיר אותה לבד ברגעים הכי קשים. אני לא יודעת לאיזו תשובה אני מצפה בדיוק. נראה לי שאני רק רוצה קצת להוריד את העומס מעצמי ולשתף.