דכאון

שלום רב, אני בת 30+ ופוטרתי מעבודתי לאחר טיפול ב-SEROXAT שהפסקתי היות וגרם לי נזק והייתי יותר חולה ואז פיטרו אותי. למחרת הודעת הפיטורין שברתי רגל. חזרתי לבית הוריי בצפון היות ולא יכולתי להתמודד עם המצב הכלכלי והנפשי. חצי שנה המתנתי לשיחות דרך "הכללית" ובסוף חזרתי לצפון וגם כאן לא מגיבים לפנייתי ואין לי כוחות יותר לבקש עזרה וזאת לאחר שרופאת המשפחה גם רשמה להם מכתב לעזור לי ונמאס לי מכך. הייתי בשנה האחרונה בטיפול שלא דרך הכללית שעזר לי ואז התחילו לי בעיות אחרות שלא יכולתי להתמודד עם כולן בבת אחת וגם התאהבתי במטפל/יועץ ולכן ההפסקה בשמיעת הקלטות שהכין ביחד איתי רק הזיקה לי. רוצה להיעזר בקלטות אבל הקול שלו מקשה עליי. מה לעשות? היו לי מחשבות לא לחיות יותר והן חוזרות לעתים. נמאס לי לחפש ולבקש עזרה כשיש יחס של זלזול.

שלום אור, צר לי על סדרת האירועים הקשים כל אחד בפני עצמו. השיטה במצבים כאלה היא לפרק את המצב הקשה לגורמיו ולראות מה ניתן לטיפול ומה לא. אינני חושב שהקלטות בלבד היו משנות את המצב כעת. לדעתי, אכן ההתמקדות צריכה להיות במציאת טיפול. מדברייך אני מבין שטיפול פרטי, שאליו לא צריך להמתין, אינו אפשרי מסיבות כלכליות ואת נאלצת להמתין בתור של השירות הציבורי. אני גם מבין שהמצב אינו חמור עד כדי כך שמצאו לנכון להפנותך לפסיכיאטר או לאשפוז (אפילו במחלקה פסיכיאטרית של בי"ח כללי). לצערנו, בשירות הציבורי של קופ"ח כללית תור דחוף ניתן רק כשקיים חשש שיש צורך באשפוז. אם המצב קשה מנשוא, השיטה היא לפנות לחדר מיון ו"להסתכן" באשפוז פסיכיאטרי, שיכול להוביל לטיפול במרפאת חוץ בבי"ח ואז תוכלי לקבל טיפול לא דרך קופ"ח. אם אינך מוכנה להסתכן בנוהל הזה, תיאלצתי לנדנד לרופאת המשפחה, או אפילו לפנות ביוזמתך למרפאה הפסיכיאטרית של קופ"ח אליה את אמורה להיות מופנית עם ההפניה של רופאת המשפחה. בד"כ יש התחשבות בלחצים כאלה. אפשרות נוספת היא לבדוק את מצבך הכלכלי מחדש ולפנות למטפל פרטי אפילו לטיפול קצר מועד עד להתפנות תור בשירות הציבורי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין