עזרה בבקשה

שלום רב אני נשואה 4 שנים.יצאתי עם בעלי די הרבה זמן לפני שהסכמתי להינכס למעגל המחויבות.היתה לי אהבה אמיתית אחת בעברי ונפגעתי ממנה מאוד (הייתי צעירה כך שאיני יודעת אם לייחס לה חשיבות אך מזכרוני האהבה היתה עזה מאוד) בעלי הוא אדם טוב וצנוע.אולם יש בעיה מאוד משמעותית עבורי והיא מתעצמת כעת לאחר שהבאתי את ביתי הראשונה.א-ד-י-ש-ו-ת.הבן אדם לא יודע לעשות כלום כמו שצריך ובזמן.כל הזמן דוחה ומשדר כובד אינסופי.לאחרונה נראה "מאושר" רק בטריטוריה עם הקטנה כשאני מחוץ לתמונה..הכוונה שהוא לא נבהל שאני ממורמרת מאוד,שאני מעירה,מבקרת,כעוסה ואפילו די מדוכאת מהיחסים איתו.ללא קשר לזה עברנו אירוע מאוד טראומטי (בריאותית)בשנה האחרונה מה שגרם לי להתבגר פי כמה ולהבין עד כמה הכל יכול להתהפך ברגע מאז שהכרתי אותו ניסיתי "ללמד" שלא לעשות טעויות,דיברתי על תכנון כלכלי,על עבודה מסודרת..אך הוא היה בשלו - מתעקש על שטויות,לא מייחס חשיבות לכלום,חי את הרגע ולא חושב טיפה על המחר.. כמובן שאח"כ הוא מודה שטעה ובדיעבד חשב אחרת אך כל הזמן מוצא תירוץ ואני בולעת את הבולשיט הזה ומחליקה מתוך מחשבה שאולי אני יותר מדי בוגרת ורצינית.אנחנו יחד 10 שנים ואני מרגישה שהגעתי למיצוי כל הכוחות עד כדי מצב שאני נגעלת ממנו או יותר נכון מהכבדות שלו.הוא משדר כזו אפטיות לחיים ואני זועקת הצילוווו יכולת גם לא להיות בין החיים אז איך לעזאזל אתה נותן לדברים לחלוף לידך????!! נראה לי שהאירוע עשה אותו יותר אדיש מהרגיל כי אולי הוא בחר לראות במקרה כעדות שאין צורך להתעמק בכלום. אני חוששת להמשיך לחיות ככה..חוששת להביא איתו עוד ילדים..חוששת לגדל את ביתי הקטנה תחת מסגרת כזו לא נעימה.איתה כפי שהסברתי הוא משחק,אוהב אותה מכל הלב..אבל כמובן שזוגיות גם בין ההורים חשובה.אנלא יודעת אם הוא מספיק אינטיליגנט לראות את המכלול. מרגישה שטעיתי.כי ראיתי הכל מראש. זו לא היתה אהבה עיוורת שבה מתעלמים מהחסרונות אלא קשר שהיה מבוסס על חברות ועל אמינות שלי בו (מחוסר ביטחון שלי השלמתי ב"כאילו" ובחרתי להתעלם מהחסרונות שהיו בולטים עוד מההתחלה) ניסינו לדבר להבהיר היו לא מעט פיצוצי תקשורת ועכשיו הגעתי למצב של שקט מצידי של "די" נמאס לי.משעמם לי.מחפשת איך לברוח.לא מאמינה בו יותר שישתנה..שיהיה טוב..מה גם והוא התהפך מאז שהכרנו וגילה פנים לא הכי תמימות שבעולם.כמובן שהתפכח מהקשר בינינו כי אני מאוד עירנית ומדברת על הכל והנה בסוף זה הגיע כבומרנג.כל הרצון לטפח אותו ולקדם אותו (אני מצאתי לו עבודה לאחר שגם בשטח הזה לא מצא עצמו) ובמקום לקבל את ההערכה שאני זקוקה לה אני מרגישה שקיבלתי סטירת לחי!! מה שהכי מרגיז זה שבחוץ הוא נמושה מהבחינה של יס מן וחושש לפגוע ומכבד את כולם.זה לא שהוא רע כלפיי אבל גבר אחר לדעתי היה הופך אותי למלכה!! אין תחום אחד שלא ייעצתי לטובתו,מכל בעיה הוצאתי אותו.לא ניכנס למשפחה שלו שהיא סיפור רע בפני עצמו!! לא הושיטו לו יד גם במצב הכי קשה שהיה בו האם נשמעת לעברם טענה? אפילו לא הקטנה ביותר.ובאמת לא היה ניתן מהתייחסות כזו אטומה מצד הקרובים אליך ביותר אסכם ואומר שאני חשה שאין למערכת היחסים הזו תקנה אם מאחר והוא לעולם לא יצליח להשתנות כי הוא תמיד צודק ואם לא אז יפנה האשמה כלפיי ואם כי אני חושבת שאני ראויה להרבה יותר והוא פספס את הרכבת. לצערי הגדול!!! כפי שציינתי קודם אני חסרת ביטחון בכל הקשור לזוגיות ועם כל הצער שבדבר איני מסוגלת לעשות את הצעד של לקום וללכת אפילו רק כדי לעורר אותו שיבין "אני לא אישאר פה לנצח". כי יש ילדה באמצע וכל השטויות שאנשים ממציאים כי הם מפחדים ואני ביניהם:) אשמח להתייחסות מצידך (ברור שתפני אותי לקבלת ייעוץ אישי/זוגי אך זה לא עומד על הפרק כעת) מבחינת טיפים כיצד לנהוג.כיצד לגרום לו להתעורר ולא לקחת הכל כמובן מאליו. שיהיה חג שמח!

עלמה שלום רב! לפי אורך מכתבך והדברים שאת מעלה נראה שאת מאד עמוסה במחשבות ורגשות וכפי שבעצמך אמרת די ברור שהדבר המתאים היה למצוא לך ואולי גם לבעלך)מקום טיפולי להביא כל זאת, שיאפשר יותר מקום מיעוץ אינטרנטי שהינו מצומצם וחלקי. אך לבקשתך, אומר לך מחשבות שעלו בי מקריאת דבריך.נראה שאת לוקחת על עצמך תפקיד מגדל או הורי כלפי בעלך, זה לפעמים מאפשר הורדת אחריות מצידו..אולי את צריכה לקחת צעד אחורה ולתת לו להתמודד בדרכו.כדי שהוא יוכל לעשותך מלכה את צריכה לתת לו להרגיש יותר גברי ובעל מילה בבית. יתכן שהוא חווה אותך כועסת וביקורתית ולכן מתרחק. אני מבינה שיש לך סיבות לכעס ולביקורת אך כרגע זה מעגל סגור ששניכם נמצאים בו. לפי דבריך נראה שיש לו יכולת לבטא רגשות חמים ואוהבים (דרך התייחסותו לבתכם) לכן יתכן שגם ביניכם זה יכול לקרות עם עידוד מסוים..לא ציינת אם ניסית לשתף אותו בתחושותיך, לגבי האדישות והריחוק שלו וכמה היית רוצה שזה יהיה אחרת ביניכם.הייתי משתפת אותו לא בהאשמה אלא בגילוי של רגשותיך וכמה את מתגעגעת לסוג אחר של יחסים.בהמשך אולי ליזום יציאה לבילוי משותף למקומות או דברים שאתם אוהבים לעשות. בעיקרון כדי לגרום לו להיות יותר חם כלפיך את צריכה להביע כלפיו חום ורגש באותה מידה. לפעמים זה שהכי סובל הוא גם זה שצריך ליזום את הצעד הראשון. תזכרי תמיד שמאחורי מסווה של אדישות יכולה להסתתר כמיהה רבה לקשר חם ואוהב. מקווה שעזרתי לך, בהצלחה! שרון קורן לזרוביץ עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית

כפי שאמרת נכון - אני בד"כ הצד המגדל/ההורי אבל והאבל הוא גדול כאשר אני נסוגה אחורה על מנת שהוא יזום ולוא דווקא במובן הרגשי כי שם הוא יכול להיות נהדר אם אהיה רכה ו"אישה" קצת יותר.אני מדברת על הת'כלס על המציאות על ההתמודדות היומיומית-שם חסר לי חסר לי הרבה. ניסיתי בשנה האחרונה לסגת אחורה ולראות איך דברים זזים מצידו הם פשוט לא זזו!! לא שדברים נעשו לא בדרך שלי אלא פשוט לא נעשו.אני לא מסוגלת לא לטפל מיידית בדברים כי אח"כ מי שסובל זו גם אני יש לי בעיה עם המסגרת שמחייבת את שנינו לעשות יחד דברים ולהיות תחת קטגוריה אחת ואז אם הוא פועל(או לא)לא נכון זה גורם לי לטעות ואת זה אני לא יכולה לשאת.הכוונה מבחינה כלכלית,חברתית,ומכל בחינה אפשרית. אם לא אעשה - יהיו טעויות.אם אעשה-אז מרגישה לבד במערכה. מה עושים במצב שכזה? זה לחיות יחד ולהרגיש לבד - מעין לופ של "תעשי ותשתקי או קומי ולכי" כמובן שדיברתי על הדברים אבל לא נראה לי שהוא באמת מבין במה הוא לא בסדר הוא שטחי ברמות שלא יתוארו לא יורד לסוף דעתי,בסוף כשהכל מתפוצץ הוא מאשים אותי במה שאני אומרת אבל הוא לא מבין שיש גורם להתנהגות הזו והוא ההתנהגות שלו!! השולם כבר לא אותו שולם כי אין בי אמונה שמשו עמוק ישתנה...הגורם של המשפחה שלו העמיקה את הנתק בינינו כי כפי שתיארתי אני מאוד שחור-לבן אם מישו התנהג כ"כ לא לעניין לא אוכל לכבד אותו בחזרה והוא ?? בדיוק ההפך.פוחד פחד מוות לפגוע בהם למרות כמה וכמה פעמים שפגעו בו (לא באופן ישיר) שהשערות סומרות לי מזעזוע..ואז הוא "המשפחה שלך יותר טובים..בלעג..וכעס.. האם ניתן לקבל התנהגות שכזו? האם אני קשה מדי ולא כולם רואים את מה שאני רואה...אבל אם כך - אז איפה הצדק?? לאן הוא נעלם?