בעיה של ביטחון עצמי

יש לי בעיה של ביטחון עצמי משתנה. אם היה לי יום טוב בעבודה אני בעננים. מספיק שמישהו יעיר הערה אחת קטנה של ביקורת והביטחון שלי נוסק לרצפה. זה יכול להגיע עד לכדי כך שיום אחד אני נורא גאה ויום אחרי זה אני מרגישה כל כך רע עד שאני שוקלת להתפטר בגלל שאני בטוחה שאני לא מספיק טובה לעבודה שלי. אני עובדת במקצוע נחשב בתפקיד מאד יוקרתי ומאתגר ואין לי מנוחה. אני חושבת שגם ביחסים עם אנשים יש לי לפעמים בעיה כזאת. למשל אני יכולה לחזור ממפגש חברתי ולהרגיש שעשיתי צחוק מעצמי. (תמיד אני שואלת את בעלי איך הייתי). אבל באופן כללי זה פחות מפריע לי, וגם יש לי חברות רבות. הענין עם העבודה נהיה בלתי נסבל וזה רק מחמיר עם הזמן. אני נאחזת בלי הפסקה בפידבקים חצוניים חיוביים ושליליים. לפני מספר שנים הייתי בטיפול והפסיכולוגית אמרה לי שיש לי צורך חזק בשליטה ושלכן אני חרדה כל כך (בגלל הפחד לאבד את השליטה). חוץ מזה היא אמרה לי שחוסר היכולת שלי לשמור על דימוי עצמי אחיד נובע מזה שאמא שלי לא שיקפה לי את הדעה שלה עלי או משהו כזה. (אני בכלל לא מבינה מה התועלת באנטרפרטציות כאילו, זה לא כאילו שאני יכולה לעשות עם זה משהו. זה אפילו לא יכול לעורר שום זכרונות). בכל מקרה בסוף הגעתי למסקנה שהטיפול לא מתקדם לשום מקום והפסקתי ללכת. בינתים המצב מחמיר ואני ממש מיואשת. היום התבקשתי לעשות תיקונים (לגיטימיים) במסמך שכתבתי ואני ממש מדוכאת ושוב שוקלת להתפטר. האם יש תקווה? האם ניתן לעשות משהו חוץ מלכעוס על אמא שלי?

שלום רינת, את מתארת בעיה של ביטחון עצמי המתבטאת בתלות גדולה מאוד בתגובות הזולת וכתוצאה מכך שינויים במצב רוח. את גם מבטאת תסכול רב בקשר לטיפול שעברת. אם אפשר לסכם תסכול זה, הרי שהרגשת שפרשנות ומודעות כתוצאה ממנה אינן עוזרות לך. לא אכנס לנכונות הפירושים של המטפלת, שבוודאי מכירה אותך טוב ממני, אך כדאי אולי לנצל את ההזדמנות ולהבהיר את עניין פיתוח התובנה בטיפול. את מדברת על תובנה זו במונחים מאוד קונקרטיים, כאילו יש לחזור אל העבר, לכעוס על אמא ובאופן אוטומאטי הבעיות צפויות להיעלם. זו הבנה קוגניטיבית-אינטלקטואלית, שהיא תיאורטית במהותה, ועל כן אכן אינה יכולה לחולל שינויים. השאלה היא אם עברת איזה שהוא תהליך רגשי משמעותי בקשר עם המטפלת תוך כדי כך. האם חשת כלפי המטפלת רגשות אחרים פרט לתסכול וכעס? האם היית יכולה להעביר את התובנה שרכשת בטיפול אל עולם העבודה, למשל? אולי, אם אשתמש בפרשנות של המטפלת כאילו מדובר בפחד מאובדן שליטה ובתיקונים הלגיטימיים שנתבקשת לעשות במסמך - האם לצורך העניין את מסוגלת לדמיין שאת "אוטומאט" שמציית לממונה עלייך בלי שיקולי אגו? הרי רציונאלית את תופסת שהדרישה לגיטימית ושלגיטימי גם לעשות שגיאות. האם במקום לחשוב על התפטרות תוכלי לעשות ניסיון, עם או בלי עזרה טיפולית, לשים את האגו שלך בצד לצורך העניין ולתת לו ביטוי במקום אחר? נקודה למחשבה, שיש כמובן להתייחס אליה בזהירות הראויה לאור העובדה שאינני מכירך אישית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין שלום רב. אני אתחיל במספר הבהרות. הטיפול שבו הייתי היה לפני מספר שנים. הייתי אז רק בתחילת הקרירה המקצועית שלי (היום אני בת שלושים ואחת) ובעיות הבטחון העצמי שלי היו פחות רציניות כך שהן לא הוו את מוקד הטיפול. סיפרתי על פירושים שאני זוכרת שקיבלתי אז ושאכן גרמו לי לתסכול רב. כעס ותסכול מתארים טוב מאד את החוויה שלי של הטיפול ובמשך הרבה זמן נסיון לשלוט בכעס ונסיונות להסביר לעצמי שהוא לא במקומו. היתה תקופה שכעסתי על המטפלת שלי מכל מני סיבות ובאיזה שלב היא ניסתה להראות לי שאני מגיבה רגשית חזק מידי. היא התיחסה לדוגמאות אחרות שנתתי לה (כעסים על בן זוגי) כדי להסביר לי שאני מגיבה בכעס חזק מידי כלפיה, ובפעמים אחרות התיחסה לתגובות שלי אל אנשים אחרים כבעלות עוצמות רגשיות חזקות מידי תוך כדי הדגמה שהנה גם אליה אני מגיבה קשה בלי סיבה. הענין הוא שאני ידעתי את כל זה כבר מקודם, אבל כשתגובה רגשית לא פרופורציונלית מתרחשת, זה לא ממש עוזר שאנשים אחרים, אפילו אם הם פסיכולוגים סבלניים, מסבירים לך שכדאי לקחת דברים בפרופורציות ולא לעשות ענין .(בזמנו הייתי במאבקים עם בן זוגי שלמזלי עמד באומץ בכל הסערות הרגשיות שלי והצליח להתחתן איתי). כל חיי אומרים לי משפטים כגון "מה את מתרגשת" או "מה את עושה ענין". ובסופו של דבר עזבתי את הטיפול כי הרגשתי שגם שם אני נאלצת להלחם ברגשות שלי ולהתנצל על הכעס שלי, ואכן רציונלית אני מבינה שאני סובלת מתגובה רגשית מוגזמת ושעלי להלחם בה, אבל הצורך לעשות את זה גם בטיפול כבר היה מעבר לכוחותי. אני לא אתפטר. לעולם אינני מתפטרת. אני אתקן את המסמך ואקווה לתגובות מעודדות ואולי אזכה לעוד יום בתחושה בטוחה. הרמה הקוגניטיבית-ראציונלית לרוב שולטת בהתנהגות שלי ואני לא מקלקלת. ואם אני מפגינה רגשיות יתר שלא במקום (למשל בעבודה) אני מייד מתנצלת. אבל אני לעולם לא מצליחה לתרגם את ההבנה הרציונלית לחוויה רגשית, ו"לקחת בקלות" את הביקורת. ומכאן התסכול שלי לגבי כל מיני תובנות "רציונליות". אני לא חושבת שלי הן עוזרות. והכי לא עוזר לי שאחרים מספרים לי אותן כאילו עכשיו הכל יהיה שונה, וביחוד לא שמזכירים לי שבעצם אני יודעת שההתנהגות שלי לא ראציונלית כי כבר הודיתי בזה בעבר. התסכול והכעס קרו לי גם בטיפול וגם בחיים, על חוסר היכולת להרגיש את מה שאני יודעת ועל חוסר היכולת של אחרים להבין למה בעצם כל כך קשה לי אם אני מבינה שלא צריך להיות לי קשה. זה נשמע הגיוני? זה נשמע בר פתרון?