לד

לא 'רחוק' מכאן (הודעה זאת) רשמת לבחורה מטה את המשפט הבא: "נדירים המטפלים המסוגלים להרפות ולשחרר ולהשאיר את ההחלטה על המשך הטיפול בידי המטופל". האם נכון שמטפל מגיע למצב בו הוא (גם) צריך את המטופל..? עד לכדי רכושניות..? הרי ממש מדובר אם כן במערכת יחסים לכל דבר..?? מה שמפתיע אותי משום שידוע שיש חוסר שיוויון בסיסי בין מטפל למטופל, בכדי לקיים את הטיפול. אשמח לדעתך בתודה מראש, shelo

שלום shelo, קיימת בהחלט תופעה נרחבת של קושי של מטפלים "לשחרר" את מטופליהם ולכבד את החלטתם להפסיק את הטיפול. "מקצועית", הדבר מוצג כעיתוי לא מתאים לסיים את הטיפול ולעיתים קרובות יותר כצורה לא נכונה להיפרד. אישית, מסתתרים מאחורי התופעה מניעים שונים, החל מחרדת נטישה לא מודעת של המטפל וכלה באינטרסים כלכליים. המילה "רכושנות" אכן מיטיבה לתאר את המצב. לכן, אני אישית, למשל, אימצתי לעצמי כלל נוקשה מאוד, לפיו כל החלטה על התחלת הטיפול ועל הפסקתו היא החלטה בלעדית של המטופל וגם אם הוא מבקש להתייעץ איתי סביב החלטה זו, אינני מביע את דעתי ומדגיש שזו החלטה שאינני מתערב בה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

אינך מביע דעה גם במצבים שהמטופל דרמטית מחליט לעזוב את הטיפול ואולי ממניעים עמוקים וסבוכים, עמוק בפנים, המטופל בודק את המטפל לדעת עד כמה הוא 'רוצה אותו איתו' או במילים פשוטות יותר, רוצה בו? מה קורה אז? הרי שבמצב כזה נשללת אפשרות להתיחס לצורך של המטופל או לחוסר שלו באמונה שאכן הוא שייך, למקום שמטפל בו, למקום שנותן לו את הביטחון אולי..? אני מבינה את הבסיס של חוות דעת - מטפל למטופל - הכל בכדי לשמור על הנטראליות אך לא קורה שיש שימוש חד ומשמעותי לטיפול, בהתערבות המטפל?? ובדומה, מהי דרכך להתנהג כאשר מטופל בוחר לעזוב משום התקרבות לנושאים כואבים מאוד, שם באמת נדרש הטיפול.. ושוב תודה