שלום לך

שלום ד"ר רובינשטיין, למעשה אין בדבריי ממש שאלה ממוקדת או חשובה, יותר שיתוף ואם תוכל לחוות דעתך המקצועית יהיה זה מפרה. אני בטיפול שנה ושלושה חודשים, שנה שידעה יותר מאבקים ביני לבין עצמי (עזיבות וחזרות) ומאבקים ביני למטפל בסגנון לא מוצהר של "מי יותר חזק אני לא אשבר מולו". מעולם לא בכיתי בטיפול עד לפגישה האחרונה, שהתנהלה באופן הבא, המטפל שאל ביושבי "על מה את חושבת" ואני שאלתי אם אפשר לשתוק היום, הוא נענה בחיוב, הרגשתי איך לראשונה אני חווה את עצמי ומשוטטת בתוכי מבלי לעסוק מה הוא חושב, לובש או מרגיש, דמעות זלגו מעיני, לא יצא לי קול כי החזקתי את הקול בתוכי, חששתי שיהיה פרץ נוראי, אך את הדמעות לא יכולתי לעצור, וכך במשך שעה הדמעות זלגו עד תום הפגישה. במהלך כל השעה חשתי געגוע עז לאמא שלי (אני כבר בסוף שנות העשרים כך שבהחלט לא ילדה) כל כך נזקקתי לה, הרגשתי שכל כך כואב לי שרוצה רק אותה. מטרידה אותי התחושה והנזקקות לאימי שתחיה בתוך בכי בלי קול בלי מילים כשהקול והכל חנוק בתוכי. מה קורה לי? תודה שקראת

שלום שחר, מאחר שאת נמצאת בטיפול, חשוב מאוד שתעבדי את המחשבות והרגשות שעברו בראשך ובליבך בזמן הסיטואציה המיוחדת שבה המטפל אף היה נוכח. כל התערבות שלי, או של כל אחד אחר, רק תפריע לתהליך הטיפולי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com