דיכאון כרוני

מה נשאר לזקנה בת מאה עוד ... כדי להלחם בחיים ? האם באמת החיים שווים משהו ?! האם כדאי להמשיך ולסבול עוד ועוד... ? את האמת , לא נראה לי שיש משהו בחיי שמושך אותי להשאר בעולם הזה ... בשביל מה לטרוח ולטרוח ללא שום תועלת ... הכל בחיי מזויף , אפילו החיוך שלי , מנסה ככל האפשר להראות בסדר ... בטח שהבעיות שלי לא התחילו עכשיו , אבל כל הזמן המצב מדרדר יותר ויותר , נהיה יותר קשה ומסובך , אז וולה איזה "חיים" בכלל אני חיה ?!!! לפי ת.ז אני בת 25 , אבל אל תדאגו נראית כבת מאה פלוס , כשזוכרת את עצמי , כל חיי אני נמצאת בדיכאון קליני וכרוני , ותמיד עובדת עליהם שאני בסדר גמור , בחורה רגילה כמו כולם , שמחה רוב הזמן , יוצאת מהבית לקניון פעם-פעמיים בשבוע (לא נכנסת אלא יושבת באוטו בחניון ) , קוראת הרבה ספרים (פותחת את הספר ולא עוברת לדף השני אלא אחרי כמה שעות אם בכלל) , ... הרבה דברים עושה בחיי מזויפים - רק כדי שאף אחד לא ירגיש בבעיותי ... כן כבר מגיל הילדות אני מתנהגת כך ... תמיד משתדלת ומשתדלת להסתיר הכל , כן הכל ... אבל בתקופה האחרונה נמאס לי מהחיים האלה , למה להמשיך כך ? האם זה שווה ? אולי אל תאמינו , בשנה האחרונה אושפזתי בבה"ח יותרמששה אישפוזים , והארוך בינהם היה כמעט חודש ... בתקופה הזאת , תמיד מתלוננת על כאבי ראש , סחרחורת , כאבי בטן , חולשה כללית ... וכמעט כל הבדיקות תקינות ... ואם תשאלו , מה אני עושה ביום יום ?! התשובה שלי , בתקופה האחרונה , כמעט כלום , כמעט כל הזמן במטה שוכבת (אפילו קשה לי להרדם-בקושי שאני יושנת 4-5 שעות ביום) , ואם קמה מהמטה ויושבת עם המשפחה ליד הטליוויזיה אז בקושי מתרכזת .... אין לי כוח לעשות שום דבר , לא בא לי כלום ... אפילו אוכל או דיבור זה ממש מצומצם ,... אפילו לימודים באונ' – הפסקתי – לא בא לי , למרות שהיו לי ציונים טובים מאוד ... והאחרון חביב – בקשר למחשבות אובדניות – תמיד חושבת על כך ובמיוחד בתקופה האחרונה – למה לא ?! מה נשאר לי עוד ? ולצערי נסיתי גם כן כמה מעשים ... אבל לא הצליחו ...

שלום לך, לפי תיאורייך, את אכן נמצאת בדיכאון עמוק וכרוני, אך אינך מציינת איזה טיפול את מקבלת, אם בכלל. להערכתי, יש סיכוי טוב שטיפול תרופתי משולב בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי ישפר את מצבך בהרבה. האם את נמצאת בטיפול כלשהו? ספרי לנו על כך יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

הנה עדיין אני נושמת , והלב דופק ... אני לא מטופלת ולא לוקחת שום תרופה ... מעדיפה לסיים את הסבל בדרך אחרת , מה נשאר לי עוד ? למה להמשיך בכלל ? מה לחקות עד שהתרופה תשפיע , אם בכלל ? איזה מין חיים ... ? אה , האישפוזים בבה"ח היו אישפוזים במח' כירורגית או פנימית . ושמה כן היו מזמינים יועץ פסיכיאטרי ופסיכולוגי ... אבל ללא תועלת , מה זה משנה אם לא מוכנה מלהתחילה להקשיב להם או לקחת איזהשהי תרופה . התרופות שהיו נותנים לי ועושה את עצמי כאילו לוקחת אותם הן : - מירו ,ציפראלקס, רסיטל , קלונקס, לוריבאן , ...