עבודה, דכאון וכל היתר

שלום, אני בת 43, רווקה ללא ילדים, עובדת כמזכירה במוסד חינוכי. סיימתי לימודי תואר ראשון בספרות ובלשנות אנגלית ולימודי המשך בתרגום ומצאתי עצמי עובדת כמזכירה בשכר די נמוך. עבודתי זוכה להערכה רבה ואני נחשבת בעיני רבים ל"אינטליגנטית ומוכשרת" (בעבודות המזכירות). אני מתוסכלת משכרי וממעמדי, כמו גם מחיי באופן כללי אבל אין לי אומץ לחפש כיוון אחר ואני חוששת היות ואני מאוד מודעת למגבלות אישיותי (קשיים בעבודה תחת לחץ, באוירה לא נעימה וכו'). אני סובלת מחרדות ומדכאון שנים רבות וכל צורת טיפול שניסיתי (בין אם פסיכולוגי או תרופתי) הועילה באופן חלקי בלבד. היום שוחחתי עם הבוסית שלי, שהיא פסיכולוגית חינוכית במקצועה, ומעריכה מאוד את עבודתי, ושאלתי אותה האם אני יכולה ללמוד תחום ייעוצי כלשהו שיחלץ אותי מתפקיד המזכירה המסורה שאין לה חיים ואין לה עתיד. תשובתה הגבירה לי את הדכאון הקיים ממילא, שכן היא די "קברה" אותי במקצוע, אמרה שאני יכולה לחפש רק תפקיד מזכירותי במקום משתלם יותר, כגון בהיי טק, וטענה שללמוד תחום אחר כבר מאוחר בגלל גילי המופלג. היא לא התכוונה לומר משהו רע, אבל זרקה עוד שתי אמירות שהוסיפו גם הן על הרגשתי הרעה: האחד - היות ואני שמנה, אמרה שאני צריכה שהבוס יכיר אותי שכן הוא עלול שלא לקבל אותי לעבודה בגלל מראי החיצוני, והשני - ציינה כיתרון את העובדה שאין לי משפחה ולכן...(זאת לא אמרה במילים אלה, אבל זה מה שהשתמע) כנראה גם אין לי זכות לחיים ואני צריכה לעבוד ימים כלילות וגם זה הופך אותי לעובדת כדאית. אשמח לשמוע מה דעתך בנדון. גם כך נדמה שכל מה שנותר לי זה לקנות ארון קבורה, להיכנס ולסגור את המכסה, כי החיים הם כבר מאחורי.

שלום אנונימית, נראה לי שקודם כל, יש לטפל בדימוי העצמי הנמוך שלך ובסימפטומים של הדיכאון. אני חושב שטיפול תרופתי (למשל, בציפרלקס) יכול להיות starter טוב שיכול להתחיל להניע את התהליך. דווקא התחומים שלמדת מאפשרים לך לעבוד, בנוסף/במקביל לעבודתך כמזכירה בתרגום ועריכה, עבודות היכולות להתבצע מהבית. האם ניסית להירשם לחבר המתרגמים? לתלות מודעות על תרגום ועריכה באוניברסיטאות השונות? אבל שוב, זה רק קצה הקרחון ועם רמת הדיכאון המשתקפת מפנייתך כדאי לך מאוד לפנות לטיפול מסודר. ואגב, בחרת להתייעץ עם אדם אינטרסנט שיש לו מניעים זרים. אפילו רק מהבחינה הזו כדאי לך לפנות לטיפול, שהוא צד ג' בכל העניין. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

שוב שלום, אני כבר מטופלת תרופתית במינון גבוה של סימבאלטה, לאחר ניסויים קודמים עם פרוזאק ואפקסור ובכל זאת מדוכאת! רציתי לשמוע מה דעתך, האם באמת בגילי הכל אבוד - כי זה מה שהחברה משדרת. ברור לי שההתכתבות פה אינה תחליף לטיפול פסיכולוגי אולם גם שם לא מצאתי תשובות לרמות הייאוש הגבוהות שלי. אשמח אם תגיב בנוגע לתחושות של חוסר מימוש בחיים הזוגיים, בדידות ואי שייכות. למשל, אתמול שמעתי כל מיני בחורות בעבודה מתכננות פעילויות משפחתיות לחג הפסח המתקרב ובכלל לשבתות וכדומה, ואני תמיד חוזרת לבית ריק, ולא נראה לי שהמצב ישתנה אי פעם. לא לכולנו קל להשתלב בחברה, לא כולנו מוצלחים, ולצערי, אני מכירה גם נשים וגם גברים שנותרו מחוץ למעגל החברתי, המשפחתי והזוגי ורע להם מאוד למרות טיפולים כאלה או אחרים.