מחלה וחברים

שלום רב, אני בת 30. בשנה האחרונה בריאותי הידרדרה מאוד, חליתי בסרטן על כל המשתמע מכך, וכל חבריי נעלמו. רוב קרובי משפחתי גם הרימו רגליים; נותר רק אדם אחד שעוזר לי (ועוזר הרבה מאוד), אבל מכל השאר, כל החברים האינטימיים ובני-הדודים, נשארה רק דממה דקה. כתוצאה מהערת אגב שכתבתי במכתב לחברה (ציינתי שבשנה האחרונה הרגשתי בודדה להחריד, ומאוד מבודדת), הבנתי פתאום חלק מהפאזל: תגובתה היתה נזעמת, והיא אמרה שאני הייתי מגעילה בתקופה בה הייתי חולה מאוד, לא פתחתי את הדלת, לא עניתי לאנשים שצלצלו אליי, לא הזמנתי אנשים לבוא אליי, החמצתי פנים, וכו'. בקיצור,אם הרגשתי בודדה, זה באשמתי. אני משתדלת לזכור את הפחד שמעוררת המחלה בזולת ולא לקחת דברים כאלה באופן אישי. את כל החברים הנעלמים אני משתדלת לזכור לטובה ולא להיעלב יותר מדי. מאוד לא נעים כשמתעלמים ממך, אבל מזמן הפסקתי לכתוב או לנסות ליצור קשר איתם אז אין הרבה פוטנציאל לעלבון. ואין לי ספק שלא הייתי מאוד חייכנית בשנה האחרונה: במשך רוב השנה שכבתי במיטה עם כמויות עצומות של מורפיום, וניסיתי לשרוד. אבל - קשה לי לדעת שאנשים כועסים עליי כל-כל בגלל שהייתי מגעילה - איך? בכך שלא הצלחתי להעלים מן העין את המחלה ולא יכלתי לתפקד כרגיל ולהיות מנומסת להפליא? מאוד מעציב אותי לחשוב שמצב כזה, של כאב, חובר-אונים ואומללות כל-כך גדולים, לא מעוררים באחרים אמפתיה אלא כעס. אני מבולבלת, קשה לי להגיע למסקנה. אני רק יודעת שמאוד נפגעתי מהתגובה הנזעמת, ומהידיעה שכשאני חושפת חולשה - מודה בכך ששכבתי במיטה שנה שלמה ולא הייתי מסוגלת אפילו לדבר בטלפון - התגובה לכך היא כעס, כי לא נהגתי בנימוס. כי פגעתי ברגשות האחר. אני מתפתה להסיק את המסקנה הצינית המתבקשת ולומר לעצמי שאין חברים אמיתיים; ושאנשים חלשים, חולים, תמיד מטואטאים הצידה. שזו דרכו של עולם.

שלום טליה, דברייך עצובים ומעוררים מחשבה. אני שותף להרגשתך באופן חלקי: אנשים אכן מתרחקים מצרות למיניהן. יש חולים שמצליחים לתקשר עם הזולת בצורה שמעודדת אותו להישאר לידם בעת צרה ויש כאלה שפחות מסוגלים לכך. כמובן שהשאלה היא גם מי הוא אותו זולת, או מי היו (ועדיין?) חברייך. ואולי, באמת שלא באשמתך, היית קשה לזולת ולא צריך לזלזל בתגובה הכנה שקיבלת מחברתך? בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com