למה להמשיך ולהלחם ?

שפשוט בא לך לגמור את הכל, פשוט לגמור את הכל! את לא מבינה מה את עושה פה, לא מבינה למה את טורחת בכלל להמשיך לנשום בכלל, את לא מצליחה לראות שום קרן אור סביבך. העתיד ניראה גדול ומפחיד ושחור בלי שום תקווה. את מתחילה להתעצבן על עצמך על הרגעים שהרשית לעצמך לחייך אי פעם בחיים שלך, כי פתאום את מרגישה מטומטמת בלל שעשית את זה. אתמול בלילה היה לי רגע כזה, וזה התחיל מהדבר הכי טיפשי בעולם, איזה טעות קטנה שעשיתי, אבל פתאום בשניה הכל ניהיה שחור. התחלתי לעשות הליכה בחוץ בקצב מטורף, חזרתי הביתה עישנתי איזה חצי קופסא. התקלחתי ורק רציתי למות. בסוף נרדמתי, וזה עבר. אני מרגישה עייפה מהחיים, אני מרגישה כאילו אני בת מאה כבר, והגיע זמני ללכת.... לפעמים פשוט נמאס להמשיך ולקוות שהכל יהיה בסדר, אני נלחמת ונלחמת אבל אני מרגישה עייפה. וברור לי שכל החיים יהיו ככה, כל החיים הם ככה. לפעמים מאושרים ולפעמים על הרצפה. ככה זה אצל כולם, אני יודעת, אני לא משלה את עצמי שאני מיוחדת. השאלה היא - למה להמשיך ולהלחם? מה גורם להאנשים להמשיך לקוות? מה מניע אותם? ליפול להישבר להיבנות מהשדים שבנו לא לברוח לא לשקוע לא למעוד..... ים פחדים נהר תיקווה....

שלום ים של פחדים ובכל זאת נהר של תקווה, קשה מאוד להתווכח עם רגשות, גם טובים וגם רעים, ועוד יותר קשה לשכנע מישהו שהחיים שווים. הניסיון להסתכל על החיים דרך עיניים של מישהו אחר נידון לכישלון כי יש לך רק את העיניים שלך. מה שאפשר הוא לפתח איזו שהיא פרספקטיבה מרוחקת יותר כלפי הדברים הרעים, או אולי פרופורציונאלית יותר, ואת זה עושים גם בטיפול קוגניטיבי וגם בעזרת טיפול תרופתי, שגורם לקחת דברים קצת יותר בקלות. תשובה מאוד טכנית לשאלה כמעט פילוסופית, אך לפעמים הרדוקציה הזו בהסתכלות עוזרת לנו להסתגל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com