מחשבות שמזינות עצמן

ד"ר רובינשטיין שלום אני כותבת לך מאחר וזכור לי על תיאוריה שכתבת העוסקת בחיטוט יתר. בעקבות משבר לפני 3 שנים (שבין היתר כלל טיפול פסיכולוגי לא מקצועי, חסר רגישות וחסר אחריות בעליל, שהוביל אותי לסערת נפש קשה ולנטישה מצד המטפלת שהייתי אצלה שנתיים+),התחלתי לנבור בעצמי דרך פורומים לבריאות הנפש. נחשפתי, התמכרתי קשות ולמעשה הוצפתי די מהר וללא הפסק, בתאוריות שלי על עצמי, באיבחונים עצמים ועוד מתכונות לאסונות. עקב כך, כיום אני ממש סובלת מבעיות של ממש- פיתחתי חרדה והתקפי חרדה סוערים בנוגע לכל החיים שלי, הכל כיום מוטל בספק! ולמעשה אני אפילו חוששת שנוצר אצלי מעין פיצול- אני נעה בין הרצון לוותר, נסגרת הרבה בבית, לא להתקדם בחיים, לא עובדת, גרה לבד, והרצון לפעמים פשוט ללכת ולהתאשפז מלא כדי שמישהו שם ישמור עלי! אני מלאה בפחדים. ונעה לבין...להמשיך לתואר שני (נרשמתי והתקבלתי), ואני פוחדת מאוד מאוד. פוחדת שמא אחטוף חרדה ולא אוכל להתרכז, פוחדת שמא המצקוע הזה הוא לא מספיק מבוקש ויש היצע רב ממנו בשוק, פוחדת שלא אוכל להחזיר את ההשקעה הכספית הרבה להורי ולהוכיח שהיה שווה וכדאי, פוחדת... נעלם לי כל האמון והבטחון בעצמי- לגמריי!!! אני חשה עצמי כשלילית לחלוטין, פוחדת ממשפחתי, רואה אותם כרעים ופוגעים (בגלל מיני רגשות ומחשבות חוזרות ונשנות שעלו בזמן ניתוח היתר). בקיצור, מרגישה שחולקתי לחצי. ניסיתי טיפול תרופתי שלא עזר במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב- שמנתי בעקבותיו מעל 20 קילו, דבר בפני עצמו מוסיף רבות לייאוש ולפחדים שלי, של דחייה וכו'... בנוסף לכל הצרות של כשלום תפקודי, אני חשה עצמי אימפוטנטית, חסרת יכולת לתפקד כליל. הנפילות היו אינספור, כאשר לכל אותה העת היה משהו של הרס עצמי. מאחר ולא קיבלתי ברגע האמת מה שהייתי צריכה, פניתי את האנרגיה לכיוון השלילה. בכל מקרה, בעקבות הסלמה של המצב...אני אובדת עיצות. לא יודעת אם כדאי להתחיל בלימודים, שידרשו ממני בהמשך לעבור למרכז..ואני מלאה פחדים, כי הטראומה של פיזור הנפש ופראנויה קרתה שם, ואז חזרתי בלית ברירה עם זנב מקופל לצפון. אני לא יודעת איך להמשיך מפה. מתלבטת שאולי יש תורך בטיפול אמיתי עכשיו, ולא יודעת אם נכון לי דינמי או שמא קוגניטיבי התנהגותי? בנוסף, נשארתי עם חובות כספים ואני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול, פניתי למרפאה ציבורית לקבלת טיפול פסיכולוגי- ומה שהיה לתת לי זה טיפול אצל עו"ס, שזה ממש לא זה!!! והכי חשוב מהכל....פיתחתי חרדה מעגלית, מחשבה על מחשבה. יש את משפט פיגמליון: נבואה המגשימה עצמה. משום מה משפט זה נהפך אצלי ליותר ממשפט סתמי, אלא למנטרה שלילית. כלומר: אם אפחד מדברים= סופם להתממש, ואז באופן כפייתי משהו, אני משתמשת בהמשך בפחד ומאמינה ופועלת להגשימו. כמו שאומרים לך - אל תחשוב על פיל לבן, וכל מה שאתה חושה עליו זהו פיל לבן. ואמונתי היא...שאני לא אצא מזה לעולם, כי זה נהיה כבר כרוני ותפס נפח של כדור שלג. ובעיקר, כי כך קראתי שהפסיכיאטריה 'טוענת'. טוב, צר לי על האורך.. אשמח לשמוע את מחשבותייך בעניין. תודה

ד"ר רובינשטיין, רציתי גם ךלשאול אותך למרות שאינך פסיכיאטר. הבנתי שדכאון ממושך משפיע (לא לחיוב) על האישיות. ואולי קשה יותר לגשר על הפערים. מחשבה זו מטרידה את מנוחתי די באובססיביות מאחר ואני חשה רגשות אשם שבפירוש יכולתי למנוע משבר זה ואח"כ מהסיבה שלא עשיתי מאמצים לקצר את הסבל אלא, התחפרתי עוד ועוד... האם אכן, ההרס והנזק הוא בלתי הפיך וככל שעובר הזמן בתוך הביצה הזו קשה יותר לחזור לאדם השמח ומלא הויטליות שהייתי קודם? תודה רבה רבה

שלום יערה, נשמע שאת סובלת מהפרעה משולבת של חרדה ודיכאון, שהטיפול בה צריך להיות תרופתי ע"י SSRI (למשל, ציפרלקס) או SNRI (למשל, אפקסור) במשולב עם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, וזאת בעיקר אם קיים חשש לחיטוט עצמי. הטיפול צריך להיות מכוון לעשייה! בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com