שאלה

גידי שלום, שאלתי אליך היא כזאת: יש לי ידיד טוב, בן 23.5 שגר עדיין עם אביו. (בגיל 10 הוא נתייתם מאמו). נראה, כי נוכחותו בבית מעיקה מאוד על אביו, שהיה רוצה לראותו כבר מסודר בחיים. הוא מצר את צעדיו באופן בלתי נסבל. ומונע ממנו כל תחושת חופש ופרטיות. לא פוסק מלבוא אליו בתלונות, למה עשית/לא עשית כך או אחרת, ומתעלק עליו ולא נותן לו מנוח, נכנס לו לחיים בצורה קשה. אותו בחור חי בתחושת סיר לחץ נוראית. הוא מחטט בענייניו, לא מאפשר לו לשוחח בטלפון באופן חופשי. לא מאפשר לו לסגור את הדלת לחדרו, אם יסגור- הוא עשוי להתפרץ פנימה ולשאול למעשיו, אם יראה אותו מדבר בטלפון הוא מסוגל לקחת ממנו את השפורפרת וישאל את זה שמעבר לקו: "מי זה?", ועוד ועוד. בנוסף משתמש האב בשירותי בנו לבצע את כל המטלות, הקניות, הסידורים וכו' ובכך מקנה לו הרגשה היא הוא משרת אותו. יש לציין כי כשהבן מאיים שיברח מהבית, האב לא מראה כי איכפת לו. שאלתי היא, כיצד ניתן להסביר לאב כי זכות הבחור לפרטיות, וכי עליו לכבד אותו כאדם, גם אם הוא עדיין גר בביתו ונתמך על ידו (שזוהי טענת האב- כל עוד אתה חי אצלי זכותי לדעת מה קורה בחיים שלך). אציין, כי ההצעה לפנות לפסיכולוגית נדחתה על ידי האב. בתקווה לעצה , טלי.

שלום טליה, גיל 23 הוא גיל גבולי מבחינת עזיבת בית ההורים, אך כמובן שאם היחסים עם האב נראים כמו שהם נראים, קיים מקום לשנות את סדר העדיפויות, למצוא עבודה שתאפשר יציאה מהבית ולעבור למגורים נפרדים כצעד הכרחי לעצמאות ולנפרדות מהאב. ואולם, צעד כזה צריך לנבוע ממוטיבציה של הבן עצמו ודבר אחד שאת בוודאי אינך יכולה לעשות במקום ידידך הוא לרצות במקומו. אני מניח שכאשר רמת המצוקה תהפוך בלתי-נסבלת, הבן יעשה מעשה, אלא אם כן ההסדר הזה משרת את שני הצדדים. אולי תפני את הבן למאמרי הקצר הבא העוסק בנושא זה: http://www.giditherapy.com/dpd.html בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

תודה:) לגבי הגיל- מאחר שמדובר באדם שבא מחברה דתית, הסטנדרטים שונים.