בני שואל על מותו

בני בן השבע שואל אותי על מותו. השאלות האלה באות בדרך כלל אחרי דיונים בכתה א על יום הזיכרון השואה, פיגועים. "אני גם ימות בצבא? גם אותי יהרגו ? עם מה יהרגו אותי בצבא? לשאלותיו אני נחרדת ומיד עונה שהוא לא ילך לצבא והוא לא ימות אלא יזכה לחיות הרבה שנים. למה אני משקרת? אני מודה שקשה לי להכיל את פחדיו במקום בו שלו נפגשים עם שלי. אז איך בכל זאת עונים בלי לשקר.? שאלה נוספת סביב אותו נושא: אני מודאגת שכל מיני הדחקות|הכחשות בקשר למצב הסכנה הקיומית בארץ מונעות מאתנו האמהות לקחת את "הגורים" ולהעביר אותם למקום בטוח. איך אני פועלת בתוך הסתירה הזאת שאני שולחת כל יום את ילדי לגן ולבית הספר ולא בטוחה שחייהם בטוחים ושאני אזכה לראות אותם שוב. האם משהו באמהות שלי דפוק, האם משהו באמהות שלנו כולנו לא פועל נכון?

שלום עינב, תודה על השאלה החשובה והמעניינת. את מגלה תובנה יפה מאוד למצבך. אין חוף מבטחים בפני המוות. אי הוודאות והפחד מפני המוות הן החרדות הקיומיות הבסיסיות ביותר שלנו. יש עיוות מסוים שהמצב הבטחוני יוצר בגלל ההיבט הפוליטי שלו וההד התקשורתי העצום הניתן לכל פיגוע. אחוז תאונות הדרכים בארץ, למשל, הוא מן הגבוהים בעולם, אך אין לתקשורת כל עניין לתת לו אותו הד כמו לפיגוע. זה נושא פחות אטרקטיבי. עפ"י התשובות שאת נותנת לבנך ניכר שאת מאוד מפוחדת בעצמך, כפי שאת עצמך מודה בכך, ולא זו בלבד שאינך יכולה להכיל את פחדיו, אלא את גם מפחידה אותו יותר בכך כי את מעצימה את פחדיו. במישור הרציונאלי אפשר לענות לבנך שאף אחד אינו יודע מתיי הוא ימות, אנשים רבים מתים לא בפיגועים ולא בצבא, אך עובדה היא שרוב האנשים לא מתים, הרוב המכריע אפילו. מה שחסר ומשמעותי בסיפור, זה איפה האבא? בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ב"איפה האבא" האם כוונתך לתפקידהמשותף בהגנה על הילדים או איפה הוא כאשר הילד שואל על פחדיו? לגבי בעלי, לצערי שנינו מאד דומים בפחדים שלנו ולכן אני לא חושבת שאם בני יפנה לאביו בשאלות דומות הוא יפגוש אדם פחות מפוחד. יתרונו בסיטואציה כזאת היא החשיבה היותר לוגית ולכן אני מניחה שהוא אכן יחשוב על העובדה שהרוב לא מתים בצבא ובפיגועים. בתוך נפשי אין סטטיסטיקה. יש פחד. ועדיין אני שואלת את עצמי למה איני פועלת על פי הפחד הזה ומעבירה את הגורים למערה אחרת. אתה אומר שאין חוף מבטחים בפני המוות אבל תמיד תחפש אותו במיוחד כשיש לך ילדים. למה הם ממשיכים ללכת ברחוב יפו בירושלים (יותר ממאה הרוגים). ועדין אני חושבת על שאלתך לגבי האבא ולמה אני מניחה שתפקיד השמירה וההגנה על הילדים הוא רק שלי. ואיך זה שאני לבד בעניין הזה. אני מנסה לחשוב כרגע האם זה המקרה הפרטי שלי של חוסר הגנה אבהית או, שדור שלם של אבות לא שמרו עלינו( כן אבות, כי האמהות לא יצאו להלחם וגם השפעתינו על המהלכים הפולטיים מזערית). אולי אנחנו, שלא קיבלנו את ההגנה הנכונה, ולא שמרו עלינו, ממשיכים לצאת למלחמות ולא יודעים איך להגן ולשמור כי הפנמנו שכדי להגן צריך לצאת למלחמה.