ילדים עדים לאלימות

ד"ר רובינשטיין שלום וברכה, לאחרונה מקריאת חומר התברר לי כי ישנם מחקרים וספרות פסיכולוגית על כך שילדים אשר עדים לאלימות בין הוריהם, נפגעים ברמה קשה ביותר. אני בת כזו. כיום אני בת 23.5, יש אצלנו בבית אלימות של אבי כלפי אימי, ברמה די קשה (אך לא יגיע לגרוע ממכות). ואני לא מרגישה שנפגעתי, או שקרה לי משהו, או שאני מסתכלת בעקבות זאת על החיים בצורה אחרת. מבחינת המצב בבית, כשהייתי קטנה הפריע לי מעט, אך כיום לא אכפת לי שהם רבים כמו "זוג תרנגולות". (לא אעשה עצובה/מוטרדת/עצבנית מכך). יש לציין ("אין הנחתום מעיד על עיסתו", ובכל זאת...) שאני בחורה שיחסית מודעת ברמה די גבוהה לעצמי. כך שקשה לי להאמין שזהו חלק שלם שנעלם מעיני. האם יש כאלה שהם יוצאים מה"סטטיסטיקה", או שכל מי שעבר חוויה מסויימת (כמו למשל ילדי גירושין, ילד שאיבד את הוריו וכו'), הדבר משפיע על חייו ברמה של טראומה, או דבר שהוא מדחיק? אשמח לתשובה עם הסבר... תודה ד"ר רובינשטיין.

היי סיגל ראשית אומר לך שאני שמחה שעזרצ אומץ ופתחת נושא כה בעייתי בביתך. נושא אלימות במשחה ההוא נושא רחב היקף שכיום מטופל בחומרה ע"י הגורמים הנכונים.אני אומנם לא הייתי בסיטואציה כזאת אף פעם אך אני מתארת לעצמי שלהיחשף לכל סוג של אלימות באיחוד שזה בתוך המשפחה ובבית . המקום שאמור להיות לנו למכסה והורים שאמורים להיות לנו לגאווה לשמור ולגונן בפנינו מאלצים אותנו לחיות במציאות אחרת שונה שלא בהכרח מקובלת עלינו. ומי שנפגע בעצם זה אננחנו הילדים אשר נאלצים לחוות גירושין,או במקרה שלך אלימות ולראות את אימך בסיטואציות לא נעימות בוכיה וכואבת. אני רוצה לשלוח לך מכאן חיבוק חם וכתף תומכת ומקווה בשבילך ובשבילך אחיך שביום מן הימים תעוררו למציאות אחרת ושאביך יקח את עצמו בידדיו למענו ומען בריאות הנפשים של ילדיו. וכמובן למען אהבת נשו שלה נשבע הוא אמונים. והילך לטיפול כדאי לעזור לעצמו ולשקם את המשפה ולשאר משחה שלה אוהבת ותומכת. ואז לא תראו עוד מרי אלימות כלי האם מצידו. בתקווה ללא גבולות שולמית

ריגשת אותי בדברייך...

שלום שיר, אינני בטוח שמדובר במחקרים סטטיסטיים עם מדגם מייצג, אך ברור שבאופן כללי, גם בלי מחקר, אלימות במשפחה לא תורמת לבריאות הנפשית של הילד. ילדים וגם מבוגרים שונים מאוד זה מזה באופיים הבסיסי ומן הסתם יש ילדים שהדבר ישפיע עליהם יותר וילדים שהדבר ישפיע עליהם פחות. את העבר אי-אפשר לשנות, אך כיום, אם את עדיין גרה בבית הורייך בגיל 23, זה הזמן לעשות מעשה וקודם כל לצאת מהבית, גם אם זה כרוך בשינוי סדר העדיפויות של עבודה ולימודים. אפשר, אך לא רצוי, להתרגל לכל דבר ונשמע שלאלימות הפיזית בין הורייך התרגלת, לכן זה עובר לידך. עם זאת, את ממשיכה לחיות באווירה שמאוד לא רצויה להתפתחותך והמלצתי היא לצאת מהבית. אם בעתיד ייווצרו קשיים עם בני זוג, מומלץ לפנות לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

תודה ד"ר רובינשטיין. ואפרופו המחקרים, אכן מדובר על מחקרים סטטיסטיים, אמנם מעטים יחסית (אם משווים לתופעות אחרות שנחקרו), ובעיקר מחו"ל, אך בהם מדובר לעיתים על נזק קשה אפילו יותר מילדים מוכים פיזית. (זאת בגלל האפקט של חוסר היכולת לעזור להורה הנפגע, שמשאיר את הילד בהרגשת חוסר אונים). לגבי מעבר הדירה, את השלב ההתפתחותי שלי כבר סיימתי בהרגשתי (אמצע/אחרי התבגרות, לא?) כך שמה שנהרס או מה שנשאר תקין- ממילא היציאה מהבית כרגע לא תשנה. כי מדובר על דברים שהיו בילדות. כרגע הנושא לא מעניין אותי. (נ.ב. אכן שאלה למה אני כותבת עליו למרות שהוא לא מטריד אותי). אז למה לצאת ולהעיק על עצמי בבעיות כלכליות? אשמח אם תוכל להסביר לי למה בשלב זה העניין עדיין משנה.