רגשות אשמה

יש לי בעיה גדולה מאד של רגשות אשמה שדוחפת לי המשפחה שלי. לא מזמן עברנו טלטלה כלכלית לא קלה ואני אישית גם כן איבדתי הרבה כסף על ידי כך שאבא שלי לקח לי את כל החסכונות שהיו לי בשביל העסק שלו ואז לא יכל להחזיר לי אותם. לאט לאט מצאתי עבודה חדשה ומשתלמת והרווחתי כסף. בכל מה שקרה ירדנו מ2 מכוניות לאחת במשפחה כאשר הביטוח מכסה את הוריי בלבד משום שאמי היא אזרחית זרה והרכב רשום על שמה. החלטתי, לאחר כמה חודשי עבודה וכסף שהתחלתי לחסוך, לרכוש רכב חדש בתכנית תשלומים משתלמת ולחזור לנהוג אחרי יותר משנה שלא היה לי רכב. לאחר הרכישה (המרגשת בשבילי - כי אחרי הכל זה נכס אישי ראשון) התחיל מסע עצבים. אחותי שעושה עכשיו רישיון - אין לה רכב אז שאני ארשום גם אותה בביטוח כדי שגם היא תנהג על הרכב שלי... ההורים שלי מתחלקים ברכב וזה לא נוח אז שמישהו ייקח אותי לעבודה ויחזיר אותי כי למה שהרכב יעמוד על היום בחניון סתם... מצד אחד, סוף סוף רכשתי לעצמי רכב כדי להיות קצת עצמאית, לקחתי על עצמי תכנית תשלומים והרכב עולה לא מעט. מצד שני, בשביל מה כל זה אם ישר אחרי הרכישה ממהרים "לשים ידיים" עליו. אבא שלי נהנה לעשות לי רגשות אשמה ולצחוק עליי כשאני מתרגזת. באמת כואב לי הלב שההורים שלי נוהגים על רכב אחד בזמן שהרכב שלי עומד 9 שעות בחניה... אבל מצד שני - למה לי לשלם כל חודש כל כך הרבה עם הרכב הוא לא באמת יהיה שלי..?? ואני לא רוצה לחשוב מה יהיה אם אבא שלי יבקש את הרכב בשביל העובד שלו כמו שהוא אמר לאחותי "אני מפרנס את כולם - אם לא תתני לי את הרכב שלך בשביל העבודה לא תהיה פרנסה למשפחה" אני מכירה את עצמי, אם יקרה משהו לרכב שלי על ידי מישהו בגלל חוסר זהירות (ואחרי הכל למה שמישהו יהיה זהיר ברכב לא שלו) אני אתפוצץ מעצבים. מעבר לזה הרכב של אמא שלי היה יפהפה וכמו חדש. עכשיו הוא דפוק מכל הכיוונים כי אבא שלי נסע עליו בחוסר זהירות ואפילו לא זוכר איך קרו לו כל ה"תקריות" שדלת אחת נכנסה וליד הדלת השניה יש שריטות עמוקות... במקום להנות מהרכישה אני רק מתעצבנת. מה עושים?

תלוי בת כמה את- זה נשמע כמו לעזוב את הבית גם ההורים שלי נהנים לעשות רגשות אשמה לפעמים וצריך לדעת לשים את הגבולות למשפחה ולקחת לעצמך את האוטונומיה שלך-איפה הם "נגמרים" ואת "מתחילה". "משום מה" זה מוכר לי היטב וזה מאאאאאאוד מתסכל (אותי זה הרתיח לקרוא מה שכתבת ) ............רק אתמול קרה לי משהו דומה עם אחותי- רצתה ללכת לבריכה כשלי יש כרטיס ולה אין ואת שלי לא מצאתי- אז לא היה מקובל עליי שהאחריות על זה שהיא לא תעשה את זה תיפול עליי- שתמצא אלטרנטיבות אחרות, שתקנה לעצמה >>>>המצב הזה (ההשלכות שלו) לא חייב ליפול עלייך אפילו אם את חלק מהמשפחה ואפילו השתדלת מאוד בשביל עצמך וקנית לעצמך רכב!!!! את בעצמך במצב לא קל תפרגני לעצמך קצת ריחוק מהבית

שלום שירי, עניין הרכב, שכל כך הרבה דיברת בו ומטריד אותך מאוד, הוא רק קצה הקרחון ליחסים חסרי גבולות בתוך משפחת המוצא שלך. אם הגעת לגיל כרונולוגי שאפשר לך לרכוש רכב משל עצמך, הגיע הזמן שתיפרדי רגשית ובאופן חלקי מהיחסים החונקים המקובלים במשפחתך, שבה - כך נוצר הרושם - אחד חי בתוך השני בלי שום "גדר הפרדה". אני יודע שקל מאוד לומר זאת והרבה יותר קשה לבצע ובזמנו הקדשתי לכך מאמר (ואף מחקר) שלם: http://www.giditherapy.com/dpd.html . נשמע כאילו אין לך קיום פסיכולוגי משל עצמך ואת חיה כשלוחה של משפחתך. ובכל זאת, משהו בך מתקומם, מתמרד ושואף לעצמאות ולאיזו שהיא רמה סבירה של היפרדות פסיכולוגית מהמשפחה. מדובר במאבק לא קל, שתחילה הוא אכן יהיה רווי רגשות אשמה, אך הגיעה השעה להיפרד, לחתוך, להתנתק ואח"כ לחזור אל המשפחה כיחידה נפרדת ובוגרת. על ה"חיסכון" הכלכלי מהמגורים המשותפים ומשאר פרטי הרכוש המשותף את משלמת מחיר דמים, שמוטב לשלמו עבור ייעוץ מקצועי, שיאפשר לך להשתחרר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

המגורים אינם משותפים... אני לא יודעת למה זה השתמע מזה. אבל משפחה זה משפחה. אמא שלי אמרה לי שמאחותי הנשואה היא לא יכולה לקחת את הרכב כל כך בקלות כי יש צד שני (בעלה) ויש ריבים בגלל זה. גם ככה יש ריבים כי אמרו לאחותי שאם לא "תנדב" את הרכב שלה היא לא תקבל עזרה כלכלית (שהיא צריכה מאד). אני לא מקבלת את זה שבגלל שאני הבעלים היחיד על הרכב אני צריכה לתת אותו. יכול להיות שכשיום אחד אני לא אצטרך או אהיה במקום בו לא תהיה לי חניה מסודרת אני אשאיר אותו בבית.. והפעם אני לא צריכה לעשות חשבון לאף אחד... אני אתן את המפתחות אבל ברצוני, לא מהכרח. והדבר הכי מעצבן הוא שאבא שלי מנסה כל הזמן להתנגח בי על זה ולהעלות את הנושא.. בכל פעם הוא אומר לי שאני אתן את הרכב ויסיעו אותי ומקסימום לא יוכלו שאני אסע באוטובוס וכמו פולני טוב מנסה לעורר בי כאב לב על אמא שלי שיושבת בבית בלי רכב (כי הוא לקח את שלה).