ריפליי מלפני חודש

שלום. כתבתי כאן לפני חודש בערך,על אישתי לשעבר ועל הניתוח שלי לדפוס ההתנהגות שלה. אז ראשית אני רוצה להתנצל אם ההודעה ההיא עברה את גבול הטעם הטוב,ואם היה בה משהו חריג או לא מקובל,אני מתנצל. מאז לקחתי קצת זמן לעצמי לנתח את הדברים לעומק,ולאחר זמן מה,רציתי לנסות להבין איך זה השפיע עלי,ואיך אני הרגשתי כשהייתי איתה. בגדול ההרגשה מסתכמת בשתי מילים:מצבר ריק. הרגשתי חסר יכולת מוחלט לתת מעצמי כל סוג של כח נפשי אליה,הרגשתי שאני לא מסוגל יותר להתעניין במה שעובר עליה,פשוט סחוט מנטאלית לחלוטין.זאת מאחר שהשהייה לצידה דרשה ממני באינטנסיביות ולאורך זמן ממושך להקשיב,לתמוך,להרגיע ולתת פרופורציה לבעיות קטנות כביכול.מה גם שבחלק גדול מהמקרים זה לא הסתיים בשיחה אחת,והנושא היה עולה לאורך ימים,וכך הייתי צריך לשמוע את זה שוב ושוב.עצוב להגיד-אך עם הזמן הפכתי לאנטיפת.מה שכמובן יצר בעיות. כשהיא טסה לביקור משפחתי בחו'ל,דיברנו בטלפון כמעט כל יום. כמה פעמים במהלך הביקור שלה שם,היא הסבירה לי בטלפון בצורה מנומקת ומפורטת עד כמה שיש לה מזל שיש לה אותי.עד כמה שהאופי שלי טוב יותר משל אחרים,כמה שאני מיוחד,וכמה שהיא מעריכה ואוהבת אותי.(חשוב לי לציין שזה לא נאמר על מצב כלכלי,היא בעצמה אישה מצליחה ומשגשגת)--שבועיים וחצי אחרי שהיא חזרה,היא נפרדה ממני. (זאת הייתה פרידה זמנית,חזרנו לאחר שבועיים). -אני מבין שהמרחק בין זה לבין אבחנה נפשית הוא עצום ולא ריאלי,אבל מקרה מהסוג הזה גרם לי לחשוב שאולי אני מתמודד כאן עם משהו לא רגיל. הרבה תודה על ההזדמנות לפרוק ולשתף את הרגשות והמחשבות שלי.אני כנראה צריך את זה. תודה.

שלום buzz fuzz, התלבטתי מאוד אם להגיב לפנייתך, שכן אתה לא שואל בה שום שאלה ולא מבקש עזרה. מצד אחד, אני שמח לקרוא שאתה מוצא בפורום הזה מקום לשתף אותנו ברגשותיך. מצד שני, אני מרגיש שאמעל בתפקידי אם לא אחווה את דעתי על מצבך ומצב היחסים עם אשתך (ולאו דווקא על מצבה של אשתך). יכול מאוד להיות שאשתך היא אחד האנשים המופרעים ביותר עלי אדמות (עד כמה שהיא יכולה להיות כזו כ"אישה מצליחה ומשגשגת"). אבל, אינני חושב שהיא סוחטת אותך, כפי שזה עלול להיראות ממבט ראשון מתיאוריך, אלא אני סבור שאתה שואב הרבה כוחות ממצבה התנודתי והיא משמשת לך מצבר שממלא אותך בתחושת "נורמאליות". אני רואה בפורום מקור לעזרה עבור אלה שפונים אליו (במקרה זה - אתה). אתה לא צריך להתנצל על כך שאתה נוהג אחרת, אך ראיתי מחובתי המקצועית להסב את תשומת לבך לפריזמה אחרת אשר בעדה ניתן לראות את יחסיך עם אשתך. הקור וההתנשאות שבהם אתה כותב עליה, כאילו הייתה case study באיזה textbook בפסיכופתולוגיה, מעוררים תהיות רבות באשר למצבך שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

וכסובלת מהפרעת אישיות גבולית אני מאד מזדהה עם סערת הרגשות והמוקצנות במצב הרוח והיחסים הבן אישיים של אשתך לשעבר. ובאם היא היתה מתייעצת עמי הייתי מיעצת לה בחום לפנות לאבחון פסביכיאטרי/פסיכולוגי מקצועי. אך יחד עם זאת מעצם הפניה שלך אני תוהה לגבי התיחסותך והתעמקותך ברצון לאבחנה ולקטלג אותה כ"מופרעת" וזאת לאחר שכבר החלטת להפרד ממנה ולסגור מעגל עמה ועם הנישואים ומערכת היחסים בינכם- אחת ולתמיד. ובעצם קיטלוגה ברצונך להתנער מאחריות לגבי חלקך בפירוק הזוגיות. (יהא אקטיבי או פסיבי, חלקי או מלא...אך שני צדדים כאמור למטבע) כמו כן סבורני שהמוקצנות והדרסטיות שלה במערכות יחסים כולל איתך ובהתנהגותה הקיצונית מאדיאליזציה לדבלואיציה והתנודות החדות במצב רוחה שירתו אותך והעניקו לך יתרון, כח ועוצמה ותחושה של יציבות ונורמליזציה. לדעתי ישנו משהו שאינו פטור וסגור בפרידה עמה. הקור והניכור שבה אתה כותב עליה ומציג אותה אף הוא קיצוני לדעתי כמו כן חלקך בפירוק החבילה ממש אינו ברור. נקודות חשובות למחשבה. ואישית אני מצדדת בטיפול פסיכותראפי לאיחוד הקצוות הלא סגורים:-)

ראשית אני רוצה להודות לד'ר רובינשטיין ולך על התגובות הכנות והאיכפתיות. את צודקת במאה אחוז.גם לי יש חלק בפרידה,וחלק לא מבוטל ממנה בהחלט מוטל עלי. אני בהחלט לא מנסה להתחמק מאחריות,ואני אף מבין מדוע נראה שאני מנסה להגדיר את אישתי כ"מופרעת" או משהו בסגנון. הצורך האמיתי לנתח את הדברים נבע מכך שהרגשתי שהיו שם דברים מתחת לפני השטח,דברים שהכבידו עליי מבלי שהבחנתי,וגרמו לי לשנות את ההתנהגות שלי כלפיה. כשהיינו יחד,לא שאלתי שאלות,לא שאלתי מדוע אני מרגיש שכל כך קשה ומעיק לי,לא ביקשתי לשים את האצבע.ניסיתי לקבל אותה כמו שהיא,בלי לשאול למה. וטעיתי. היום אני בערך מבין למה התקשיתי לשאול את עצמי שאלות בזמן שהיינו יחד,היא הרי לא עשתה לי שום דבר רע (מדובר באדם עם הלב הכי טוב שהכרתי אי פעם,ואני לא מנסה בזאת לחפות על הדברים שנאמרו בהודעות הקודמות-זוהי דעתי הכנה). ברגע שאדם נכנס לביתו ומתחיל להרביץ או להפגין אגרסיביות מילולית לדוגמא,הדבר גלוי לעין-וברור לכל אדם שמדובר בבעיה.אבל במקרה שלי,דברים ובעיות היו כביכול מתחת לפני השטח,עצם השיגרה הכבידה והתישה עד מאוד. לוקח זמן להבין שמדובר ברוטינה קבועה,שמה שהתחיל היום בקולות תרועה-יסתיים בעוד חצי שנה\שנה-בקולות ענווה,כמעט בכל תחום בחיים. לוקח זמן להבין שהרבה בעיות שגרתיות,הופכות לבעיות גדולות ודרסטיות. ניסיתי בצורה הגונה להבין כיצד להסתכל על זה,ולראות שאני יכולתי לשאוב מהמצב הזה כח. הגעתי לנקודת מבט אחת-שאני כביכול אדם אולי בעל דימוי עצמי נמוך,או חסר ביטחון,או אדם שמחפש חיזוקים על גבם של חלשים בכך שהוא תמיד מרגיע ושקול כביכול. שכביכול מרגיש יציב "ונורמאלי" ביחס לאחר-וכך האגו העצמי מתמלא.אך זה לא המקרה- נפשית,הייתי בקריסה טוטאלית.זומבי. ושוב,לגבי האופן שבו הצגתי את הדברים-אני מתנצל שוב אם דברי גרמו לחוסר נעימות מסויים. ברור לי שזה נראה רע,ואף לא מוסרי במידה מסויימת,בכדי לקבל תמונה כוללת וקרובה למציאות ככל האפשר,הייתי חייב לא לערב את הרגש,ולנסות לגשת לזה עם הראש. אם יש הערה מסויימת אשמח לשמוע.